שירה פוליטית: הצד השני של התעמולה
המידע המגיע אלינו דרך ערוצי התקשורת, עטוף במגמות, באינטרסים ובקביעה תמידית - שזאת האמת. אך דווקא בתקופה פוליטית זו, קשה לדעת למי להאמין. לכן כדאי לקרוא שירה
נדמה שאין מוקש גדול יותר בכתיבת שירה מאשר הנושא הפוליטי, משום שתהום הפלקטיות והפשטנות נפערת לקראת כל כותב הבא במגע עם תכנים אלה. הסיבה לכך טמונה, אולי, בעובדה שמדובר בשתי תנועות מנוגדות - הפוליטיקה, או, ליתר דיוק, המופע הטקסטואלי של הפוליטיקה, זה שמקיף אותנו בימים אלה מכל עבר ואמון על הרידוד. זה שהמסר שבו אמור להיות מזוקק, מיידי, כזה שהפענוח שלו מתרחש ללא השהייה.
השירה, לעומת זאת פועלת הפוך. היא מבקשת את המורכבות בכדי שזמן הפענוח, או מאמץ הפענוח יהיה כזה שמבטיח השתהות, הרהור והתגייסות רגשית ושכלית. אין להסיק מכאן שהשירה מבקשת להפוך לרגע מתסכל ותובעני בלבד. היא גם מעניקה את העולם עצמו, באופן קונקרטי וישיר, אבל אינה מסתפקת בכך. היא מבקשת להפעיל את הקורא, ולשם כך משכללת את הופעת המסר. רכבות היוצאות מתחנות הפוכות של התודעה - השירה והפוליטיקה - איך לכתוב, אפוא, על נושאים אלו, החשובים כל כך להוויית החיים שלנו? יתרה מזאת, למשורר חוב כלפי הציבור. הוא נושא קול מוסרי ראשון במעלה ועליו לדבר גם על הפוליטי, ובתוך כך לחשוף את השקר התעמולתי.
את החובה הזאת מסכם ברטולט ברכט, אולי מן הכותבים המזוהים ביותר עם שירה פוליטית. בשירו "כשאני מדבר אליך" (תרגום: בנימין הרשב, מתוך "גלות המשוררים") הוא כותב: "כשאני מדבר איתך/ באופן קר וכללי/ במילים יבשות ביותר/ ומבלי להביט בך / ( עושה רושם שאינני מכיר אותך/ בטבעך ובקשייך המיוחדים)/ הריני מדבר רק/ כמו המציאות עצמה/ (מפוכחת/ לא משוחדת על ידי טבעך המיוחד/ שבעה מקשייך)/ שדומני שאינך מכיר אותה כלל".
לחפש את תולדות המקרה
שירו של המשורר זוכה פרס ישראל טוביה ריבנר, "גלויה מחברון", המופיע בספרו "שירים מאוחרים" (הוצאת "קשב לשירה"), מעניק כמה הנחיות לכתיבת שירה פוליטית. ריבנר מוביל את השיר באיזון רועד: הוא מקפיד להזיז את זרקורי האשמה והאלימות שמקבלים את אורם מההכללה, ולדבר דרך המקרה היחיד. גם את המקרה הזה הוא פורם בהרהור ובחינה מדודה - לא להאשים מיד צד אחד של המאבק, לא לשפוט מיד את המעורבים לקלון כזה או אחר, לא להיות צודק ופטרוני אלא לגשש, לחפש אחרי תולדות המקרה, ובעיקר אחרי הסבל העצום שהוא גורם. סבל שמשנה את חיי המעורבים בו לעד.
השיר מתחיל במבט מרוחק, כולל, היסטורי וגיאוגרפי "חברון עיר עתיקה מאוד/ אברהם אבינו עם שרה אשתו קבורים בה/ אומרים/ דבר קדוש בארץ החיה על מוות (...) אנשי חברון אוהבים את השחיטה/ האם למדו אותה משמעון ולוי בני יעקב?/ זמן רב עבר מאז". ריבנר מערבב בשורותיו את אנשי חברון אלו באלו: השחיטה ביום חג היא מנהג ערבי ואילו שמעון ולוי מייצגים את הופעת האלימות, זו הנקמנית וחסרת הגבול, במסורת היהודית.
אם כן, האקספוזיציה בשיר מחברת בין העבר והמסורת ליומיומי, ובין צד אחד של רחוב השוהדא לצדו האחר. ריבנר מצמצם את העדשה בחלק הבא של השיר ופונה לתאר, באופן גרפי ורזה, אירוע אחד: ירי של חיילים במחסום תרקומייה. המקרה הקשה התרחש ב-1998: טרנזיט שהסיע פועלים חפים מפשע נפגע מאש, ושלושה פועלים נהרגו.
בשפה יומיומית, כמעט על גבול הדיווח, פורס ריבנר את השתלשלות האירועים. הוא נזהר שלא להגזים, לא להשתמש בתיאורים רגשיים מתחומי השחור והלבן, האשם והקורבן: "הו החיילים הצעירים והפוחדים/ הו העשרה במרס 1998/ כמעט ירח מלא/ אך היה עוד אור יום/ פועלים מאזור חברון/ נסעו הביתה/ בכביש חברון/ בתרקומיה/ יש מחסום/ ליד המחסום עמדו חיילים/ נהג המכונית איבד שליטה/ מכוניתו/ דהרה אל המחסום/ מפקד המחסום נפגע ונהדף לכוון הנגדי/ יש גם גרסה אחרת/ חבריו סברו כי רוצים לדרסו/ קשה לדעת למי להאמין ולמה".
המשפט האחרון הוא אולי ההוראה המרכזית של השיר, ושל כתיבת השיר הפוליטי - הספק. המידע המגיע אלינו דרך ערוצי התקשורת ומערכות השלטון, עטוף במגמות, באינטרסים ובהצבעה תמידית - הנה, כך קרה וכך המסקנה, אך לאמתו של דבר, קשה לדעת למי להאמין ולמה. לכן צריך לצאת ולחקור את הדברים באופן אישי, כפי שעושה ריבנר, שממשיך: "פתחו באש כהרף-עין/ לפי ההוראות/ לפי הפקודות/ באיזו מהירות זה מתרחש/ באיזו מהירות פושטים צורה/ הופכים לאחר: בלי ניע/ פני גבס/ עיני זכוכית/ או אחר-כך זרועות רפויות / שוב מילים בפה/ לא צעקות".
כמי שעמד במחסומים שעות ארוכות איני יכול שלא לראות את התמונה בבירור ולהסכים עם ריבנר - העייפות והשחיקה, הפחד והבהלה, אכן משנים לרגעים את המבט: מסכת הקור והאטימות עולה על הפנים. ריבנר מסיים את השיר וחוזר, דרך התמונה הקונקרטית של האובדן, לדבר גם את המבט הרחב, הכולל, "אתמול עוד פיתה וזיתים ולפנות בוקר אולי משגל/ אתמול עוד לוגריתמים/ היסטוריה/ נערות על שפת הים/ ופתע/ הכביש מזוהם כתמים אדומים/ הירח כמעט מלא/ לבן כעצם/ התרוצצות אנה ואנה/ קריאות/ הלאה עם זה/ אחר כך האבנים/ האם מתרבות האבנים?/ לאט לאט/ אין לעצור/ פרות ורבות האבנים".
מתוך הארס-פוליטיות
מאיר ויזלטיר מתמודד לאורך עשרות שנות כתיבה עם הסוגיות הפוליטיות, ואפילו, באופן כמעט ייחודי עם מה שניתן לכנות כשירה "ארס-פוליטית", כלומר דיון על האפשרות לכתוב שיר פוליטי בעל כוח ומשמעות, כזה שלא ייפול לבורות שכבר ציינתי. בספרו "מכתבים ושירים אחרים" ("עם עובד", 1986) מצוי שער ושמו "בעד ונגד". שער זה מכיל כמה מהשירים הפוליטיים הידועים והחזקים שכתב. בשיר "בעד ונגד", הפותח את קבוצת השירים ואולי מקנה להם את הלך הרוח, יוצא ויזלטיר למסע של ריחוק וקרבה, רתיעה וחובה מול השירה הפוליטית.
"אי אפשר לסבול שירה פוליטית:/ העמדה האזרחית או הנבואית הזאת/ (למה יטרח האזרח לשבור שורות בדברו?) / או אירוניה של אווירוני נייר נגד פלדה וזכוכית משוריינת ושעטת הפילים/ של ציבור הבוחרים והנבחרים:/ (מאוס ההדר של חיצי במבוק נגד מטוסים מנמיכי-טוס)/ או / כאמור/ העמדה הנבואית הזאת:/ הדיבור מן הבטן/ מן ההיסטוריה/ ההמשלות הקלות/ אמתות/ הצעות גאולה/ שקט/ שקט שיהיה פה -/ ילך המשורר אצל 'קולו הפנימי'/ יצותת לטבורו/ יחלום על אביו ואמו (...)".
ויזלטיר לא מותיר כאן מוצא. השירה הפוליטית מצוידת בקול רם מדי, במתח הנבואה, המטיף באוזני ההמון הסובא ובקולו אזהרת אסון קרב. עוד צמד מלכודות מטרידות את ויזלטיר - הקלות הבלתי נסבלת של הצעת הפתרון, והאהדה המידית לצד החלש במאבק. אבל גם התכנסות המשורר לדל"ת אמות שלו, באורח ביוגרפי או מקומי, נצבעת באירוניה, בחוסר רלוונטיות ובעיקר - בהיעדר אומץ. הסגנון שפיתח ויזלטיר: כתיבה פרוזאית, על גבול הדיבור הבין-אישי יחד עם רגישות של צייר למרקם האור, ולהעמדת סצנה ותמונה, מאפשרים לו לטפל כמעט בכל נושא. ואכן שירתו מכסה שטחים רחבים, אינטימיים וציבוריים כאחד .
ויזלטיר ממשיך, ובצמד הבתים האחרונים בשיר מעמיד אולי את הפעולה אשר מאפשרת את ההיחלצות מהמבוי הסתום של תחילת השיר: "אבל לפעמים שוב לא אתאפק/ וכמו סוטה/ חמקני אני מתגנב לתצוגת השעווה/ כאן ערוכים הקלסתרים המגושמים הממונים / על קביעת גורלנו בזמן הזה/ הם ניצבים ביציבות של אנשי-מעשה/ הם יושבים בהטיה של כובד האחריות / מחייכים חיוכיהם כמעט כבני-אדם/ או זוקפים נכחם את ארשת רצינותם היצוקה".
אך לפני הכל, אי אפשר שלא לראות את הוראות הבמאי של ויזלטיר מופיעות באופן מדויק בשלטי החוצות, בתעמולת הבחירות. הפוליטיקאים תמיד מלאי חשיבות וכובד ראש, תמיד ממלכתיים ונטולי פגמים, דומים, אכן, לבריות משוללות חיות. הפעולה הניצבת בחזית הבית בשיר - אותה "התגנבות" החוצה, פעולה שמופיעה גם בבית הבא שנפתח ב"יציאה אל צינת הפנסים" - מעמידה את ההבדל בין החוץ לפנים, כלומר, את אותה כתיבה מגויסת, חסרת מורכבות המוצאת את מזונה ב"עיתון הבוקר", "מהדורות החדשות" ו"שידורי הטלוויזיה" המופיעים בשיר.
לעומת זאת ישנה היציאה, העמידה מול המציאות עצמה, בחוץ. כך מסתיים השיר, "ואני יוצא אל צינת הפנסים/ רחוב/ חנויות נעולות/ בוהה/ מול ריצוד בחלון-ראווה/ אור ודרור/ קר וחם/ הכא והתם/ דם תחת דם/ פם/ אני אומר/ פם-פרם". מה מתרחש בחוץ? דווקא באותן ארבע אמות של המשורר, הסיסמאות קיימות: "דם תחת דם", אבל נופלות ומאבדות את כוחן: "אני אומר פם-פרם". האדם מורד כנגד משפטי האיוולות המולידים את האלימות והמאבק, ונהפכים למנגינה, לצליל.
המסקנה של ויזלטיר ושל ריבנר, מכיוונים שונים, בהתנסחות אחרת, דומה: צריך
לגעת גם בחומרים הפוליטיים, אבל הם מזהירים אזהרה שעומדת ביתר שאת מול המשורר: מגע כזה אפשרי רק ביציאה החוצה משטף המידע, ההמוני והגס. רק החוויה האישית, המבט הבודד והחקרני, זה שמבטל את ההנחות המוקדמות, את הקיבעון והצדק המוחלט - רק הוא יכול, אולי, לדלג מעל המהמורות ולכתוב על הפוליטי בלי הבנלי. אסיים בשיר נוסף של ויזלטיר, מאותו ספר, "סונטה נגד המדובבים את הדם השפוך", כמעט מניפסט על האוטונומיה של האדם הבודד, שאינו מוכן ואינו צריך להיות כלי ביד דמויות השעווה.
כדאי לחשוב עליו, על השורה "דם הוא דם/ לא מילים", דווקא בעיצומה של סערת הצעקות והציניות הקרויה "בחירות": "אם אמות יום אחד מכדור מרצח צעיר/ פלשתינאי/ אשר יחצה את הגבול/ הצפוני/ או מהדף רימון שיטיל/ או בהתפוצצות של מטען בשעה שאבהה מול מחיר/ מלפפונים בדוכן שבשוק/ אל תעזו לומר/ שדמי מספק הוכחות לצדקת טעותכם -/ שעיני הקרועות מחזקות אתכם בעיוורונכם -/ שמעיי השפוכים מספרים כי אִתם אי-אפשר/ לדבר במילים ולחתור להסדר:/ אפשר רק/ להדבירם בכלי-אש/ מרתפי-חקירות/ עוצר/ כלא/ גירוש/ הפקעת אדמות/ התחכמות/ יד קשה/ לב נחוש/ המדמה להוריש אמורי ולהכרית עמלק/ יסתפג לו הדם בעפר:/ דם הוא דם/ לא מילים/ איומה הזיית המלכות בלבבות ערלים".
