"אמריקה": המדף מתרענן בזכות היידיש

הספרות היידיית התקבעה בתודעת דור חדש של קוראים כמשהו גלותי, מחוטט, נפטליני, כמו לפתוח אלבום תמונות מרופט או לשבת בארוחת חג נצחית, ובעיקר - כספרות אנטי מודרנית שלא קשורה לישראליות והרב תרבותיות. זוהי תוצאה של אי אילו כוחות שתמיד קראו לשים את העבר בתוך פרספקטיבה, ולצעוד עם הבלורית והנשק אל הקידמה.

• ביידיש זה נשמע יותר טוב
• "חזקים וחלשים": הגיבורה היא היידיש
• כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
  

ומנגד, היו גם כוחות שהקיצו יום אחד לתוך סוף המאה ה-20 ומצאו ריקנות מצמיתה, וצורך כמעט פתולוגי להתחקות אחר שורשים, חלקם בדויים, חלקם על פי בודריאר - מעין סימולקרות של מסורת: חיקויים חיוורים שהקשר בינם לבין המקור הוא מקרי, הנובעות מתוך מצוקה, ומתוך מבט סביב אל הישראליות המודרנית, התוססת, הרקובה וחסרת התשובות.

"אמריקה". חלק ממורשת נשכחת

אסופת הסיפורים שערך מתן חרמוני, שדגלה הוא מקבץ מדגמי של מיטב כותבי היידיש, מביאה לצד שמות מוכרים כמו שלום עליכם ויצחק בשביס-זינגר, גם שמות פחות מוכרים כמו ל' שפירא ולוי אריה אריאלי, אולי מתוך מטרה, לא בהכרח מוצהרת, להרחיב את המנעד ולקרב את קוראי העברית אל הספרות היידית-אמריקנית. האם בעקבות הקובץ הזה משהו עתיד לנוע בלוחות הטקטוניים של הקורא המצוי?

יידיש בזעיר אנפין

זוהי, כמובן, שאלה גדולה שאין עליה תשובה. סביר להניח שחלק ניכר מציבור הקוראים מכיר את יצירתו של שלום עליכם, שהוא אולי בין היחידים שהוחדר (גם אם בכפייה) לתוך מחזור הדם של ההווייה הישראלית, פחות באמצעות תרגומיו של דן מירון, אלא יותר דרך הדלתות המצרצרות של משרד החינוך. מי שמכיר ואוהב את יצירתו, ודאי יעלה חיוך דשן על פניו לאחר שיקרא את סיפורו "מעשה בירוק", סיפור קצר ונוקב וחד ומלא הומור, שמאפיל על הקטע הקודם לו המובא בספר.

כמו כן, ספריו של יצחק בשביס זינגר גם כן נכנסו להוויית הקריאה המקומית. בשביס-זינגר, אמנם, לא מצוי תדיר במדפי החנויות - וכמובן שזו לא דוגמה לכלום, בקרוב יהיו שם בעיקר אוספי מדבקות של אנגרי בירדס וספרות מסחרית מלפני שנתיים ואילך - אבל הוא כן מצוי בתודעה, ואחת לכמה זמן עוד רומן שלו או עוד ביוגרפיה מקבלים ייצוג. עדיין, גם מי שמכיר את הרומנים שלו, סביר להניח שיחוש התפעמות נוכח סיפורו "הקפטריה", החותם את הקובץ, שהוא פשוט יצירת מופת בזעיר אנפין.

לא מדובר ברומן אפי הנובר לעומק בדמויות או הוויה יידית-אמריקניית, אבל היריעה הקצרה אך הגאונית של בשביס-זינגר פשוט מאלפת. הוא מספר שם על עצמו בגוף ראשון, על העולם הלכאורה נינוח שלו, ומרמז רק במעט על השדים הנפשיים הנמצאים תדיר מתחת להווייתו הזחוחה. ואז, כרוח סערה, נכנסת לעולם הזה אישה המחפשת את קרבתו, וסוחבת עמה על פני השטח את השדים שלה מגרמניה.

למרות הזמן הרב שעבר מאז כתיבתו, ולמרות שכבר נתקלנו ביצירות ובדמויות שמחטטות, פוצעות ושותתות בדם המילים שלהן את זוועות השואה, יש משהו ביצירת המופת הזו שעדיין מצליח לחדש, לרענן, להפתיע. זו כנראה הדרך המיוחדת, הכנה, החושפנית, בה מציג בשביס-זינגר את הוויתו, שלתוכה מטפטפות טיפות רעל פוסט-סוריאליסטיות, שלא הופכות לגשם, אלא נותרות בגדר טיפות. היצירה הזו היא לדעתי היצירה הטובה, השלמה והמרטיטה ביותר בספר, והיא מביטה אל שאר הסיפורים ממעוף הציפור.

מבחינת גילוי הנעלם, לוי אריה אריאלי הוא בהחלט קול מעניין. בפתיח ישנו דגש דווקא על סיפורו "ניו יורק", אך לטעמי דווקא הסיפור השני שלו "יומנו של אדם בודד" הוא המעניין יותר, ובעל הסיכוי הטוב יותר למצוא אוזניים קשובות. הוא נכתב כפרקי יומן של אדם שחי בתסביך רדיפה עם יהדותו. הוא פוגש אישה יפיפייה, ומסתיר ממנה את מוצאו. אבל לשקר, כידוע, יש רגליים, ולעולם אי אפשר לדעת לאן הם ייקחו אותו.

מה שחזק בסיפור הוא בעיקר השפה המדויקת והכנה של אריאלי, והאופן מכמיר הלב ו

נוטף החוכמה בו הוא מתבונן בעולם: "היהדות והאישה, שתי אבני בוחן הגדולות ביותר בעולם. האישה היא אבן בוחן לכוחו ולחיוניותו של הגבר, בעוד אשר ביהדות ייבחן כוחו המוסרי של האדם, משום שיהדות הרי היא קרב מתמיד ובלתי פוסק, מכשוליה גבוהים כהר מונטבלאן, מוקשיה רחבים ועמוקים כים המשטמה אשר בלבב האדם וסכנותיה – דם ומאפליית צלמוות על כל צעד ושעל, ורק הגדולים והעזים, שגבורת לבם לוהטת כשמש, יעברו בשלום מבלי הינזק ומבלי התלכלך, את הדרך הרחוקה והאיומה הזאת".

מכאן שיש סיכוי טוב ש"אמריקה - העולם החדש ביידיש ובעברית", אכן יקרב עוד קוראים לחלק מההיסטוריה ומהמורשת התרבותית שלהם. וגם אם לא זאת המטרה - ספר נבחן בדבר אחד בלבד. באיכותו הספרותית. ואיכות יש בקובץ הזה למכביר.

"אמריקה, העולם החדש ביידיש ובעברית", בעריכת מתן חרמוני. הוצאת עם עובד. 193 עמ'.