"אוגוסטוס": הצד האפל של המנהיגות
כשג'ון ויליאמס התיישב לכתוב ספר על הקיסר אוגוסטוס, הוא לא בחר להתמקד באחת מעלילות חייו הסבוכות - אלא כתב רומן מכתבים על תחנות חייו של הגיבור. וגם בלי לחשוף צדדים חדשים, דמותו עדיין מרתקת. ביקורת
בפתח הדבר של הספר "אוגוסטוס", כותב ג'ון ויליאמס (מחבר הרומן המצליח "סטונר") על השיטה בה נקט כדי לספר את סיפורו של הקיסר אוגוסטוס, אחת מהדמויות ההיסטוריות המרתקות והמשמעותיות, בכל הנוגע לתקופה של הקיסרות הרומית ובכלל. ויליאמס כמובן מצהיר כי מה שהנחה אותו היא אמת בדיונית, לצד מניפולציות אחדות, כגון שתילת דמות כזו או אחרת, פברוק תעודה ועיגולי פינות. אחרי הכל, הוא לא היסטוריון.
בכל זאת, מה שאולי היה חסר בפתח הדבר היא הצהרת הסופר מה היתה מטרתו המדויקת בכתיבת הספר - לא שיטת העבודה, אלא מטרה ספרותית. האם לקחת את דמותו האניגמטית של אוגוסטוס ולנסות להפיח בה מימדים אחרים? האם לנסות להאיר אותו באור שונה ממה שסדרות טלוויזיה, סרטים וספרי מחקר הראו?
אוגוסטוס נחשב לקיסר "הנשגב", שהוביל את רומא לתור זהב של שלום, אחווה ושגשוג, וכמובן - לנשגבות יש שני צדדים. למרות שהוא קיבל את הקיסרות בגיל מאוד צעיר, בעקבות הירצחו של דודו, יוליוס קיסר, הוא הפנים את כללי המשחק הנוקשים במהירות, יחד עם התחבולות האכזריות של הפוליטיקה המקומית והבינלאומית - והצליח אף למגר את אויבו-ידידו מרקוס אנטוניוס, שבערוב ימיו חבר לקליאופטריה מלכת מצרים, ויחד פצחו במסע אגוטריפי-אימפריאליסטי שהוביל לחורבנם.
ויליאמס יכול היה לבחור לחתוך עלילה מתוך אין ספור עלילות תמנוניות סבוכות בחייו של אוגוסטוס, להתמקד בה ובפרשנות שלה, ואולי אפילו דרך התמודדות אחת גדולה, להראות, לכאורה, צד נסתר של הקיסר. הרי רק ההתחבטות של אוגוסטוס האם להסכים לירושה של דודו ולהפוך לקיסר, בניגוד לעצת כל העולם, יש בה כדי לחולל פלאות דרמטיות, ולהעמיד את הסיפור על קונפליקט אחד גדול. אבל הבחירה של ויליאמס היתה, ככל הנראה, לפאר ולהאיר את דמותו של אוגוסטוס, דרך כל התחנות המדיניות והמשמעותיות של חייו כקיסר.
להתאבד על הקיסרות
עוד מטרה אפשרית של סופר, והיא די התאבדותית, זה לנסות לומר לקוראים העכשוויים משהו דרך ההיסטוריה, אבל קוראי העולם הוכיחו שמההיסטוריה לא לומדים אף פעם שום דבר, או בעצם לומדים בדיוק את מה שרוצים ללמוד, ולא מעבר לכך. אז כמובן שכל מטרה ספרותית היא לגיטימית, גם אם היא מעט מעורפלת. דומה שוויליאמס נקט אקסיומה מרכינת ראש כלפי הקיסר, ואולי במידה רבה של צדק, אבל זוהי אקסיומה מעט בעייתית כשבאים לתאר דמות היסטורית מעוררת מחלוקת. הרי כל דמות מדינית או פוליטית, גדולה ככל שתהיה, סביר להניח שתכיל בחובה את אותם קונפליקטים, ואת אותה תפיסת עולם אידיאית - כשהיא מתנגשת עם המציאות.
בשילוב הכה מתבקש בין פוליטיקה במיטיבה לבין המחיר שצריך לשלם עבורה, נמצאות הסתירות הבין אישיות והצדדים האפלים של המנהיג (כי סתם אנשים משעממים, יבשים וחד-ממדיים לא זוכים לנהל את העולם, בקושי הם זוכים לנהל קולוניה ים תיכונית) ואלו מרתקים, לטוב ולרע, כי כאלו הם פוליטיקאים. גם היום רובנו אוהבים את הפוליטיקאים שלנו מחוספסים, מניפולטיביים, מושחתים במידה סבירה, עשירים, מצליחנים, ציניקנים - כי אנחנו יודעים שיש להם גם צדדים אחרים, אנושיים יותר - והם, מצדם, טורחים להראות לנו אותם.
כך גם אוגוסטוס: מצד אחד היה עולל גאון ואיש ספר, ומצד שני קיסר שלא בחל בשום אמצעי
כדי לבסס ולהעצים את כוחו, אבל לרגע לא שכח את אנושיותו, את הפכים הקטנים של החיים. תכונות משולבות אלו ניכרות במיוחד בפרק בו ויליאמס מתאר מקרי מפגש עם המטפלת שלו באמצע רחוב - וזהו רגע שפתאום מפיז את הספר באור אחר. לפעמים, אפילו באופן מקרי, רגעים שוליים מספרים את התמונה כולה, אולי מבלי שהסופר התכוון לכך, למרות שזוהי קונבנציה לכאורה מוכרת של אדם גדול ש"לא שוכח מאיפה הוא בא".
בנוסף, ויליאמס העמיד לרומן מבנה מבדר למדי, המבוסס על מכתבים שכתבו אוגוסטוס, וכן מקורביו ואויביו, אחד לשני -מה שהופך את הספר למאוד קצבי ברובו, אך גם עם לא מעט רגעים מייגעים, בעיקר בזכות כמה דמויות שמקבלות פתחון פה מונולוגי, ולא בהכרח תורמות משהו נחוץ לסיפור הגדול. סך הכל, מדובר בעוד מסמך טוב למדי שמתאר את התקופה, את היחסים הבין-מיניים, את הפוליטיקה הבינלאומית, את הטקסיות, את הזוועות, את שפיכות הדמים המיותרת, אבל בסופו של דבר, כשמסיימים את הספר, אין תחושה כי הופח עוד ממד בדמותו האימתנית והחידתית של אוגוסטוס.
"אוגוסטוס", מאת ג'ון ויליאמס. מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 383 עמ'.
