סוף ידוע מראש

האמת שזה היה צפוי, צפוי כמו העלייה הבאה של המיסים, כמו ההגדלה של תקציב הביטחון. צפוי כמו פאנץ' של שלום אסייג, כמו שיר של בועז שרעבי בטקס כומתה, כמו הקדנציה השלישית של ביבי.

צפוי כמו קלישאה של יאיר לפיד, כמו המלחמה הבאה, כמו עוד אייטם על בר רפאלי. צפוי כמו שאחרי שתקראו את הטור הזה, תבטיחו לעצמכם שמעכשיו אתם מתקשרים לסבתא לפחות פעמיים בשבוע ותשכחו מזה אחרי עשר דקות. הקיצר זה היה צפוי, אולי צפוי מדי.

• "לטורים הקודמים של שוקו לחצו כאן"
  

לפני כשלושה שבועות בעקבות שיחה עם סבתא שלי, יצאתי לפרויקט שאפתני. החלטתי להשתתף בניסוי. לבדוק ממקור ראשון איך נראים חייו של קשיש בן 81 בישראל, שמתקיים מקצבה של 2,700 שקל בחודש. תשעה טורים אחרי, פתחתי אתמול בבוקר את הארנק וכל מה שהיה שם זה שטר בודד ומבוהל של 100 שקלים,

 שלא הבין איך כל החבר'ה נעלמו לו והשאירו אותו לבד.

בימים שכולם שואלים איפה הכסף? יש לי תשובה ואתם לא תאהבו אותה. הכסף גבירותי ורבותי נגמר. הלך קאפוט, התאדה, כמו 11 מיליארד מהקופה הציבורית שנעלמו מתחת לאף של ביבי ושטייניץ' בלי ששמתם לב.

עכשיו תבינו, זה לא שבזבזתי אותו על דירה במגדלי אקירוב, על חופשת סקי באלפיים, על ארוחה בחדשה של רושפלד, אפילו לא על פלאפל.

בתקופה שבה תקציב המדינה מנוהל במקרה הטוב בחובבנות ובמקרה הרע בשכונתיות, אני הקפדתי לחשב כל הוצאה. צמצמתי בקניות, בחשמל, בתרופות, בתחבורה במה לא בעצם. ועדיין אחרי שהתנהלתי בחסכנות מתקמצנת, זה נגמר, וכן, לצערי זה היה צפוי.

ניערתי מעלי את הבושה ולקחתי את עצמי בידיים

עכשיו לשאלת 2,700 השקלים, איך אני גומר את השבוע האחרון של החודש עם שטר של מאה שקל וכמה מטבעות של כסף קטן? אז זהו שאני ממש לא מתכוון למות כאן עכשיו אם זה מה שחשבתם, כי גיליתי דבר אחד מעניין על רוב הקשישים במצבי, זה שהם לא מתים כל כך מהר.

האנשים האלה ראו הכול בחיים, הם כבר אכלו מספיק חרא והם שורדים עוד ועוד יום ולא תאמינו באילו תנאים. אז נשמתי עמוק, ניערתי מעלי את הבושה ולקחתי את עצמי בידיים. יצאתי מהבית וצעדתי באיטיות לבית התמחוי הקרוב לביתי.

בתור בכניסה, בין חבורה מזיעה של פליטים סודנים ונרקומן מלוכלך אחד שלא הפסיק לרעוד, עוד חשבתי לוותר, בסוף בלעתי את הרוק ונכנסתי. בשולחן מאחורי ישבה שרה, קשישה בת 76 שגרה עם הבת שלה ושני הנכדים בדירת חדר ומתקשה לגמור את החודש.

לצידה לגם לו מרק צח, אברהם, שבצעירותו היה סוחר שטיחים מצליח ובזקנתו כשהעסק

נפל, נפל יחד איתו. בפינה ישבה אירה הצעירה שבחבורה, רק בת 71 שעלתה מאוזבקיסטן לפני חמש עשרה שנה והשאירה את הפנסיה אי שם באסיה.

האמת היא שרציתי מאוד לתת לכם סיום אופטימי, קיוויתי שבסוף אוכל לספר לכם ש-2,700 שקל זה מספיק, די והותר, שאפשר להתקיים מהסכום הזה בכבוד.

אז זהו שלא, מבט מהיר על בית התמחוי מציג את התמונה הקשה שבישראל 2013 יש מי שמנסה להסתיר. כמעט מחצית מחדר האוכל, היה מלא בחברי, בני הגיל השלישי ואם לא הסודנים והנרקומן הרועד, עוד הייתם יכולים לחשוב שמדובר בבית גיל הזהב ולא במטבח לנזקקים.

ניסיתי בפעם האחרונה לשים את עצמי בנעליים הבלויות שלהם, לחוש את תחושת הבדידות, את מה שיכול להרגיש רק אדם שננטש על ידי המערכת, שוויתרו עליו, אבל לא הצלחתי. בעוד רגע אחזור חמישה עשורים אחורה בזמן  לגיל 31 ואהיה שוב צעיר, מאושר (רוב הזמן), שייך.

הרגשתי כמו מרטי מק'פליי בסרט חזרה לעתיד, רק בלי הדלוריאיין והסקייטבורד המעופף מביט מקרוב בעתיד שלי, אבל לא ממש יכול לשנות אותו.

•  מה קורה אצלכם בבניין? בשכונה? מכירים קשיש/ה שזקוק לשמיכה או תנור? העבירו את הפרטים למייל  kyedidut@ifcj.org.il וננסה לסייע להם.
• רוצים לסייע לקשישים לעבור חורף חם יותר? הצטרפו למבצע "מחממים בידידות" של ynet והקרן לידידות. בעמוד המבצע מופיעים פרטים להיכן ניתן להעביר שמיכות, תנורים שמישים, מעילים וציוד חימום לחורף. מתכוונים להגיע ולתרום ציוד? שלחו מייל ל- kyedidut@ifcj.org.il כדי שנוכל להיערך בהתאם לכמויות התרומות.