צלם מהחלומות: הפרויקט של רונן גולדמן
לרונן גולדמן היה חלום. אז הוא צילם אותו אחרי שהתעורר. שש שנים אחר כך סדרה התמונות הסוריאליסטית שלו נפוצה בכל העולם דרך הרשת והוא מקבל הצעות לראיונות מ-CNN והצעות עבודה מגורמים מסחריים. הזוי זה לאו דווקא דבר רע
גולדמן (32) החל לעבוד על סדרת התמונות הסוריאליסטיות לפני כשש שנים, ובאמצעותן הוא מציג סצנות או רעיונות שעלו בחלומות שחלם. במשך תקופה ארוכה נהג להפיץ את התמונות ברשת באמצעות עמוד הפייסבוק שלו ופנייה לבלוגים קטנים, אך כוחם של אלו היה יחסית מוגבל.
פיצוץ של תגובות
הפריצה הווירטואלית הראשונה ארעה לפני כשנתיים: "כשהסדרה היתה יחסית מגובשת, בלוג הצילום המפורסם Peta Pixel, פרסם חמש תמונות מתוכה, והדברים החלו להתגלגל", מספר גולדמן. "נהגתי לחפש באמצעות מנוע חיפוש התמונות של גוגל את הצילומים שלי, וכך הייתי מגלה שהם הגיעו לכל מיני בלוגים מסביב לעולם, כולל איראן. אני זוכר שהדהים אותי לגלות שמספיק שאתר גדול יפרסם עבודות שלך, כדי שהן יגיעו לאתרי לווין נוספים. הפעם לעומת זאת, קרה משהו אחר לחלוטין".
לקראת סוף השבוע גולדמן החליט לנסות את מזלו ולהעלות לאתר רדיט לינק לסדרת התמונות שלו בצירוף לתיאור קצר. "מאוד מהר אנשים התחילו לשאול שאלות על הטכניקה, על פרשנות לתמונות וכולי. באמצע הלילה הפוסט הגיע לעמוד הראשי של האתר והיתה ממש התפוצצות של תגובות. מצאתי את עצמי יושב כל ועונה על שאלות עד אור הבוקר", מספר גולדמן.
"יום לאחר מכן התקשרה אלי עורכת מ-CNN והציעה לראיין אותי", הוא ממשיך. "וכבר ביום שבת הכתבה פורסמה בעמוד הראשי של CNN האמריקאי. היה שם איזה אנס בריטי ולידו, בענק, התמונות שלי". בהמשך הכתבה פורסמה גם באתר הבינלאומי של CNN, שוב בעמוד הראשי, ולאחר מכן גם בהפינגטון פוסט. גולדמן מגלה שב-CNN אף ערכו איתו ראיון וידאו (באמצעות סקייפ) שאמור להיות משורד ביום חמישי הקרוב בערוץ הטלוויזיה.
חלומות פוטוגנים
גולדמן עלה לארץ עם משפחתו בגיל 4 מארה"ב וגדל בירושלים. לפני כשמונה שנים עבר לתל אביב כדי ללמוד תסריטאות באוניברסיטה. במהלך הלימודים, זומן למילואים ושם החל הרומן שלו עם המצלמה. "הייתי עם חבר במילואים באמצע המדבר, שמרנו על שום דבר. בזמן הפנוי שלנו, והיה הרבה ממנו, הוא לימד אותי קצת על המצלמה שלו והפנה אותי לכל מיני פורמים של צילום למתחילים".
אל עולם החלומות, ופרשנויות של החלומות, גולדמן נמשך תמיד, וכאשר התחיל להיות לגלות יותר מיומנות במצלמה היה זה אך טבעי להשתמש בה כדי ליצור את הסצנות ההזויות שמאפיינות את העבודות שלו.
"כל האלמנטים מצולמים באותו סט צילום ובאותה הזמן", הוא מספר קצת על הטכניקה. "בצורה כזו, כל האובייקטים מושפעים מאותם התנאים וזו אחת הסיבות שהתמונה הסופית נראית כל כך אמיתית. מישהו כתב לי ברדיט שהוא מאחל לעצמו שיהיה לו תקציב ככדי להפיק משהו דומה, אבל האמת היא שהתקציב פה מזערי. רק בתמונה של האיגואנה הייתי צריך להשכיר למשך שעה איגואנה ומטפל, מה שעלה הרבה כסף, השאר זה עשרות בודדות של שקלים.
פוטושופ הוא גם טוב
צילום ופוטושופ זוכים ליחס לא-בדיוק-חיובי בזמן האחרון. מצד אחד, לכל זב חוטם יש היום סמארטפון שמצוייד במצלמה לא רעה ואפליקציית אינסטגרם שהופכת כל תמונה ליצירת אמנות, מצד שני – אנשים נוטים לזלזל בפוטושופ ולראות בזה כלי אנטי-אמנותי. גולדמן, שמעדיף להגדיר את עצמו כצלם יותר מאשר יוצר מניפולציות בפוטושופ, יוצא להגנת התוכנה:
"אולי בגלל שהפוטושופ נפוץ בעולם הפרסום, הוא קיבל שם רע. באחת התערוכות הראשונות שלי, בה הוצגה התמונה עם הקלפים, מישהו עבר לידה, נשף בבוז 'פוטושופ' והלך. אנשים אחרים לעומת זאת, ניגשו אלי, החמיאו ושאלו איך עשיתי את זה. זה דומה ליחס לקוסמים: יש כאלו שאוהבים לדעת מה הטריק ויש מי שנהנה מהחוויה כמו שהיא. הרעיון הוא לא להשתמש בפוטושופ כדי לשפר איכות של תמונה, אלא ליצור משהו חדש".
מאידך, לא כל עבודת פוטושופ תשביע את רצון גולדמן. הוא מסביר: "יש הרבה פוטושופיסטים היום שיוצרים תמונות סוריאליסטיות, אבל מה שלרוב הם עושים זה לוקחים אלמנטים מהרבה תמונות שונות ומחברים אותן יחד. לפעמים מתקבלות תוצאות מעניינות, אבל יש בזה משהו לא-אמיתי עד לכדי ניכור. אני לעומת זאת שם הרבה משקל על הצילום עצמו. התמונה של המדרגות למשל, אין בה פוטושופ בכלל".
החשיפה שזכית לה אדירה, ובטח גם מאוד מחמיאה, האם היא מתגמלת?
"לפני לא הרבה שנים, אם אמן כמוני היה רוצה להראות את העבודות שלו להרבה אנשים, וזו בסופו של דבר המטרה שלנו, הוא היה תולה את התמונות שלו בבית קפה, היו רואים את זה עשרים אנשים – והוא היה מבסוט. עכשיו, בלילה אחד, ראו את זה מאות אלפי אנשים. זה פרוייקט שהיה כל כך חשוב לי והשקעתי בו כל כך הרבה, כך שתשומת הלב הזו שווה גם בלי תגמול כספי".
ובכל זאת, גולדמן מגלה שחשיפה דווקא כן שווה זהב. "אני מחפש עכשיו גלרייה חדשה שתחפש אותי אבל בינתיים מקבל פניות גם מאנשים פרטיים וגם מחברות מכל העולם, שמבקשים לרכוש תמונות שלי או מציעים לי לייצר עבורם תמונות קונספטואליות. עכשיו למשל קיבלתי הצעה מרשת של בתי קזינו באנגליה שפנתה אלי אחרי שראתה את תמונת הקלפים".
מייד אין צ'ינה?
חלק ממחיר התהילה ברשת הוא לגלות להפתעתך שמישהו אחר שיתף את התוכן המקורי שלך בלי לתת לינק או קרדיט. ואכן, גולדמן מספר כי בתקופה של הפריצה הראשונה, הוא גילה שחברה סינית העלתה את התמונות שלו באתר שלה מבלי לציין את שמו, ואף הוסיפה להן אפילו לוגו. בהמשך, אתרים אחרים שנחשפו לתמונות הללו, הוסיפו את הלוגו שלהם. "נוצר מצב אבסורדי של לוגו מעל לוגו לוגו", הוא נזכר וצוחק.
"בשלב מסוים הבנתי שאין מה לעשות, זה המחיר", אומר גולדמן, "אני רוצה לקוות שרוב האנשים שרואים את התמונות יודעים מי עומד מאחוריהן, והתחלתי גם להוסיף את החתימה האישית שלי עליהן, אבל חוץ מזה אני משתדל שלא להשקיע מאמצים כדי להילחם בזה. אינטרנט, זה מקום חופשי למדי, התוכן עובר ממקום למקום ואי אפשר לשלוט בזה לחלוטין. מצד שני, אני גם לא כל כך רוצה: אני יוצר אמנות ורוצה שהיא תגיע לכמה שיותר אנשים".
