חו"ל, סמארטפון ועכשיו מה? תפסיקו לקלקל אותם!

"האמת, אני מאוד מתוסכלת", סיפרה לי האם שהגיעה אליי בשבוע שעבר. "יש לי שלושה ילדים, אחד בגן ושניים בבית ספר יסודי. בעלי ואני עובדים קשה מאוד, מצבנו הכלכלי טוב ואנחנו לא מחסירים מהילדים דבר. בכל שבת משתדלים לצאת איתם לבילוי משותף, אם זה טיול בטבע, ביקור במוזיאון, קטיף בצפון, פיקניק עם חברים - זמן איכות משפחתי. והם באמת נהנים.

"אבל לא משנה מה אנחנו עושים, לאן אנחנו לוקחים אותם, אפילו אם מדובר במקום שהם ביקשו ורצו, הם ממצים הכל מהר מאוד וכבר שואלים 'מה עושים עכשיו?'. גם אם בשבת אחת עשינו שניים-שלושה דברים 'שווים', בדרך הביתה, אם הם לא רבים ביניהם, הם כבר יבדקו מה התכניות לשבת הבאה.

"ובכל פעם אני מנסה לעצור ולשאול 'איך היה לכם, ממה הכי נהניתם, אולי גם נשמע איזושהי הכרת תודה קטנה? מה אתם אומרים?', אבל הם כבר עפים הלאה, לאטרקציה הבאה. ואם אפשר - כבר עכשיו. ובשנייה אחת האווירה הופכת להיות עכורה ומדכדכת. מה קורה פה? מה אנחנו עושים לא נכון? איפה טעינו?".

אני בטוחה שחלק גדול מכם מכירים את התסריט הזה, בגירסה כזו או אחרת, ומזדהים עם תחושת התסכול של אותם אם. לצערי הורים רבים חיים כיום בתחושה שילדיהם לא יודעים ליהנות לאורך זמן, גם אם מדובר במשהו שחיכו לו. הם מקבלים הכל כברור מאליו, וכמה שהם לא נהנים - די מהר זה הופך להיות נחלת העבר והם כבר בצפייה לדבר הבא.

קשה למלא אותם, קשה לספק את הצרכים ההולכים וגדלים. בעודם פותחים את מתנות יום ההולדת שלהם, הם כבר מתכננים מה לבקש ליום הולדת הבא. וכשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים, בשנייה אחת כל ההנאה נמחקת כלא היתה כלל. ולא משנה מה הם עשו או כמה כבר קיבלו עד לאותו רגע.

מאיפה זה מגיע? מהעולם שסובב אותנו, כמובן, שמתנהל בקצב הקליפ. אפילו לזמן יש איכות אחרת, מעין תחושה שהוא עובר מהר יותר: עוד לא התחלנו את השבוע - וכבר מגיע הסופ"ש. יש האומרים שזה

קשור לעומס המטלות העומדות בפנינו, אחרים יגידו ש"ככה זה - כשנהנים הזמן עובר מהר יותר", אבל לא משנה מה הסיבה - קצב החיים הואץ והכל קורה מהר מדי.

לא רק הזמן הואץ, אלא גם המרחקים התקצרו. העולם הפך לכפר גלובלי ואנשים נוסעים לחו"ל כמו שפעם נסעו לפתח תקווה. הם יוצרים קשרים ושיתופי פעולה על בסיס יום-יומי עם אנשים בקצה השני של הגלובוס כי הכל פשוט, זמין ואפשרי.

פעם היינו שולחים מכתב בדואר לחו"ל והוא היה מגיע ליעדו לאחר כמה שבועות טובים. היום אנחנו שולחים מייל מהמחשב בבית, ודקה אחר-כך הוא מגיח מעברו השני של האוקיינוס, כאילו כלום. אנחנו מדברים בסקייפ עם הדוד באוסטרליה ורואים אותו על מסך המחשב שלנו כאילו הוא בחדר ליד, מקבלים מיידע עדכני על כל נושא שרק נרצה, בכל רגע נתון, במרחק נגיעה אחת רכה על מסך הטלפון הנייד שלנו - לא צריך לצאת מהבית, לחכות, לגייס סבלנות ואורך רוח או לדחות סיפוקים.

מה שאנחנו חווים היום הוא עולם המדע הבדיוני של ילדותנו. ולתוך הקידמה הזו הילדים שלנו נולדים. עולם אינטראקטיבי, קופצני ואינטנסיבי, מציאות המשתנה בלחיצת כפתור. זו האווירה בה הם חיים ומנהלים את קיומם.

הרי אפילו חברים משיגים היום בלחיצת כפתור. פעם בשביל לרכוש חבר חדש היית צריך לעמול קשה, להשקיע, לבקר, להזמין אליך, למצוא עניין משותף. היום ילדים מתגאים בחמש מאות או באלף חברים - בפייסבוק כמובן. אז נכון שהם לא מכירים את כולם, ולא כולם בהכרח חברים "על באמת", ועדיין, עם כמה ילדים אתם הייתם בקשר כשהייתם בני עשר?

כולנו חיים את הדבר הבא, את העונג הבא. קונים נייד חדיש ומשוכלל ויודעים שזה רק עניין של כמה חודשים עד שיגיע המודל החדש, החכם והאטרקטיבי הרבה יותר. ומה, לא נקנה אותו? כך גם עם כל ההמצאות הטכנולוגיה האחרות, מתוחכמות ומפתות אחת יותר מהשנייה. ואנחנו בהחלט מתפתים ורוכשים. איך אפשר שלא?

כמבן שגם התקשורת תורמת למירוץ קדימה: עדיין לא נבחר הכוכב הנולד של העונה הנכחית וכבר מזמינים אותנו לאודישנים של העונה הבאה. אנו צופים בתוכנית טלוויזיה, ותוך כדי מיידעים אותנו על גבי כתוביות

הרצות על המסך על התוכנית הבאה שתיכף תתחיל, מעדכנים כמה ימים נותרו עד לגמר הריאליטי התורן ואם כל זה לא מספיק, בתחתית המסך מריצים בו-בזמן מבזקים חדשותיים.

אנחנו פה, אבל הראש כבר עסוק ב"הלאה". וגם את זה הילדים שלנו סופגים. שפע עצום, בכל תחום, לאן שלא נפנה, הכל מהכול, מציף ומבלבל, ובעיקר מחבל ביכולתם של ילדים להכיל, להעריך וליהנות. הכל זמין: חנויות פתוחות 24/7, בשבתות ובחגים, קניונים עתירי פיתויים מחכים לנו תחת כל עץ רענן. אין כבר צורך לחכות ליום ראשון או ליומולדת. כאן ועכשיו. למה להתאפק? רצית - קיבלת!

אז מה הפלא שהם רוצים המון דברים בו-זמנית, שהם כמעט ולא מתרגשים מכלום, שהם לא מצליחים "להחזיק" את החוויה יותר משלוש דקות רצוף?

אז מה עושים? איך אפשר להתמודד עם המציאות הזו קצת יותר טוב?

1. עצרו את העולם אני רוצה לרדת!

העולם בחוץ ימשיך, כמובן, לרוץ הלאה בקצב המטורף שלו, אבל אצלנו בבית, בדלת אמותינו, במשפחה שלנו, אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מאטים את הקצב. והרבה דברים (תתפלאו) תלויים בנו. מה למשל? אז הנה:

2. תנו לגדול בשקט

גם לנו, משום מה, קצת אצה הדרך ולפעמים אנחנו דוחקים בילדים שלנו לגדול מהר, להתפתח, ללמוד. אנחנו שולחים אותם לחוגים מגיל ינקות, מחפשים גן שיש בו "אטרקציות" ו"פעילויות מיוחדות" לפעוטות שעוד לא למדו ללכת או לדבר. בואו קודם כל אנחנו, ההורים, קצת נרגיע. בואו נהיה קצת פחות תחרותיים והישגיים, פחות נעמיס ונזרז. תנו כבוד למה שקורה כרגע. זה טוב וחשוב.

3. קנו פחות

הרבה פחות. כשמדובר בילדים שלנו וברכישות אנחנו הופכים לחסרי גבולות ותקנה. כל כך רוצים להפתיע ולשמח אותם - אלא שהם כבר לא מופתעים ממש ואפילו לא שמחים. אני מבטיחה לכם שכל זה ישתנה כשווליום הקניות ירד באופן משמעותי. מוזמנים לנסות את זה בבית מרגע זה ממש.

4. ילד בן שמונה לא צריך טלפון חכם

וגם לא ילד בן 12. הוא בסך הכל צריך טלפון של שיחות יוצאות ונכנסות כשהוא לא נמצא איתנו ואנחנו רוצים לשמור על קשר איתו. גם לא חייבים לרכוש כל גאדג'ט חדש היוצא לשוק, אפילו ש"לכולם יש". אם לא שמתם לב עדיין, הורים יקרים, הפכנו להיות בני ערובה גם של הילדים שלנו וגם של חברות התקשורת. וכן, גם של הבנקים.

5. לא חייבים להקיף את העולם ב-80 יום

ולא חייבים לעשות בכל שבת ויום חופש משהו נורא מיוחד. אפשר גם להישאר בבית ולשחק

יחד במשחקי קופסה, לראות סרט טוב, להכין ארוחה משובחת, להזמין חברים. גם כשיוצאים לא צריך להעמיס יותר מדי. בחרו מקום אחד נחמד להיות בו - זה מספיק. יש עוד הרבה שבתות וחופשים בהמשך השנה.

6. בואו נחזור לדברים הפשוטים שעשינו פעם

יצירה, תפירה, נגרות, גננות. עשייה משמעותית הלוקחת זמן ודורשת השקעה (בניגוד לאינסטנט) ממלאה את הלב בסיפוק ובשמחה. בחרו תחום שאתם באמת מתחברים אליו, אולי משהו שאהבתם לעשות פעם, ותנו להתלהבות שלכם להדביק את הדור הצעיר. אם זה לא שעת איכות - מה כן?

7. מותר להתבאס 

ומותר גם להשתעמם. אין בזה שום אסון. הזכירו לעצמכם שזה לא שהם לא מעריכים את מה שעשיתם למענם עד כה, הם פשוט מתקשים לעצור, רוצים עוד ועוד, הכפתור של ה"אוף" לא תמיד זמין להם. זה הכל. כשאנחנו עומדים בפרץ ולא מתמוטטים, יש סיכוי טוב יותר שגם הילדים שלנו יכילו את התחושות האלה בקלות רבה יותר. ובא לציון גואל.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן