אוסקר 2013: רשימת המיותרים והנעדרים שלנו
חברי האקדמיה של פרסי האוסקר הודיע מי המועמדים שלהם ליוצרי הסרטים של השנה החולפת. אבל כשהסתכלנו על הרשימה, גילינו שכמה מהבחירות הן תמוהות, כמה מהסרטים לגמרי מיותרים - ואחרים דווקא חסרים. דו"ח מצב נתון לפרשנות
חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע וטלוויזיה אמרו את דברם והכריזו בשבוע שעבר על המועמדים שלהם לפרסי האוסקר, שיוענקו בטקס השנתי ב-24 בפברואר. שינויים כבר מאוחר לעשות, אבל אנחנו לפחות יכולים להצביע על הבחירות התמוהות שהיינו יכולים להסתדר בלעדיהן (להלן, "המיותרים"), וגם להציע חלופות מוצלחות יותר - שחסרות מאוד ("הנעדרים"). אז כן, בחלק מהמקרים אנחנו לא מסכימים עם המומחים מארצות הברית. אתם יכולים גם לא להסכים איתנו.
הסרט הטוב ביותר
המועמדים: "אופטימות היא שם המשחק", "כוננות עם שחר", "לינקולן", "עלובי החיים", "חיי פיי", "אהבה", "ג'אנגו ללא מעצורים", "חיות הדרום הפראי", "ארגו".
המיותרים: אין מה להתלונן יותר מדי, אף אחד מתשעת הסרטים שנבחרו, אינו גרוע. חברי האקדמיה סידרו לנו מדגם מייצג פחות או יותר של יצירות הקולנוע האיכותיות של השנה - לפחות בקולנוע האמריקני. כמובן שיש לנו דרמה תקופתית, מותחנים ריאליסטים, קומדיה, מיוזיקל, סרט תלת-ממד, סרט אינדי, ואפילו סרט זר. לעזאזל, השנה יש לנו אפילו סרט טרנטינו ברשימה - וזה כבר הפך לז'אנר בפני עצמו. אבל אם הסיווג הכתיב את הרשימה, הוא הביא לפספוסים ענקיים.
קשה לוותר, אבל לא קשה לסמן שני סרטים שמקומם הטבעי אינו בין האליטה של סרטי 2013. "חיות הדרום הפראי" של בן צייטלין הוא סרט מסקרן וחושני, וזכייתו בסאנדנס מוצדקת (וגם הפרגון בפסטיבל קאן), אבל הוא עדיין לא בליגה של הגדולים. אנג לי, לעומת זאת, כבר דפק כרטיס במועדון של הגדולים, אבל "חיי פיי" שלו - מקצועי וצבעוני ככל שיהיה - יוצר עולם יפהפה כחיקוי דיגיטלי למציאות, אבל לא מצליח להגיד הרבה. הוא ראוי לפרס האפקטים המיוחדים, אך בהחלט לא לסרט הטוב.
הנעדרים: כמו "חיי פיי", גם "ענן אטלס" הוא עיבוד קולנועי שאפתני של ספר בלתי ניתן לעיבוד (שכתב דיוויד מיטצ'ל), אולם טום טיקוור והאחים וואצ'ובסקי הצליחו לגבש ממנו יצירת מופת נדירה, שהיא מעין מניפסט פילוסופי מרתק ואמיץ - גם אם לא קל לעיכול. גם "המאסטר" (סרט השנה שלנו ב-ynet) עשוי לגרום לקלקולי קיבה ומצב רוח, אבל פול תומאס אנדרסון מציג סרט ביקורתי, מסקרן ומעניין לכל הפחות, שעשוי נהדר ומובא מנקודות מבט לא שגרתיות - וזה כנראה מה שגרם לדחייתו.
הבמאי הטוב ביותר
המועמדים: דיוויד או. ראסל ("אופטימיות היא שם המשחק"), אנג לי ("חיי פיי"), סטיבן שפילברג ("לינקולן"), מיכאל האנקה ("אהבה"), בן צייטלין ("חיות הדרום הפראי").
מיותרים: לזכותם של שמרני האקדמיה נאמר שלשם שינוי הם החליטו לרענן את השורות ולתת הזדמנות לבמאים צעירים, תוך כדי שהם מותירים בחוץ את וודי אלן עם "לרומא באהבה" המביך שלו. נכון, סטיבן שפילברג שוב פה (והפעם לא רק בגלל שיש לו מנוי קבוע בקטגוריה זאת), אבל לצדו אפשר למצוא קולות חדשים יחסים כמו ראסל, או אפילו האנקה שהוא בהחלט עוף מוזר מתוצרת חוץ בין המועמדים האמריקנים.
אבל יתכן כי במקרה של צייטלין מדובר בבמאי צעיר מדי - סוג מניה שחברי האקדמיה מהמרים עליה לעתיד. "חיות הדרום הפראי", מקורי ככל שיהיה, עדיין לא מצדיק את הפרגון המוגזם. וגם: אם "חיי פיי" לא ראוי לסרט הטוב, מה אנג לי עושה פה?
נעדרים: איפה להתחיל? קת'רין ביגלו ראויה לכל ההערכה על תצוגת התכלית שלה: "כוננות עם שחר" - סרט קוהרנטי, יעיל ומלוטש, שיצרה כמעט בזמן אמת, במקביל לדיווחי החדשות על חיסול בן לאדן, שדרש ממנה התאמות לא מעטות. טום טיקוור והאחים וואצ'ובסקי ראויים להערכה גם על האומץ שביוזמתם השאפתנית והמסובכת ב"ענן אטלס", וגם על הביצוע - שגם אם אינו מושלם, הוא הרבה יותר טוב מכל דבר אחר שמישהו היה יכול להעלות על דעתו.
אולם הנעדר הגדול מכולם הוא פול תומאס אנדרסון, שהוליווד מסרבת לאמץ אותו ללבה ולראות בו בן נאמן - בין השאר כי הוא מסרב להיות כזה. הוא לא סיים לימודי קולנוע, ומסתייג מהקונוונציות של כתיבה וצילום, וכך הוא גם מרחיק אותו מהפסלון המוזהב. פוליטיקה? קנאה? אולי שמרנות, ואולי יותר מדי סיינטולוגים נקמנים שלוקחים חלק בהצבעה - יהיה אשר יהיה, למה אנחנו הצופים צריכים לסבול?
השחקן הטוב ביותר
המועמדים: דניאל דיי לואיס ("לינקולן"), דנזל וושינגטון ("הטיסה"), יו ג'קמן ("עלובי החיים"), ברדלי קופר ("אופטימיות היא שם המשחק"), חואקין פיניקס ("המאסטר").
המיותרים: אי אפשר לבוא בטענות כלפי הבחירות של חברי האקדמיה בקטגורייה זו. כל חמשת המועמדים ראויים וכל אחד מהם שיזכה בפסלון (ובואו נדמיין שהוא לא בכיס של דיי לואיס), יהיה ראוי לו. ובכל זאת, אם יש מישהו שהיינו שמחים לראות אותו מחוץ לרשימה זהו פיניקס.
הוא אמנם נותן הופעה מצמררת ב"המאסטר", אולם בבחירתו כמועמד הוא משמש כעלה תאנה לחברי האקדמיה, ותירוץ לכך שסרטו של אנדרסון אינו מועמד. כאילו שההכרה באיכויות הדרמטיות שלו ושל פיליפ סימור הופמן ואיימי אדמס (המועמדים לשחקני המשנה) הם התחליף להכרה בסרט כיצירה שלמה (אתם בטח גם זוכרים שדיי לואיס זכה בפרס המשחק ב-2008 על "זה ייגמר בדם" של אנדרסון - לפחות אז הסרט והבמאי היו מועמדים).
הנעדרים: טום הנקס שהרבה להתבזות לאחרונה, עושה קאמבק אדיר ב"ענן אטלס" עם שישה תפקידים שונים וכדאי היה לצ'פר אותו על כך. התגעגענו אליו. ז'אן לואי טרנטיניאן בן ה-82 עשה גם הוא קאמבק ב"אהבה", אחרי שנים רבות של היעדרות מהמסך ומוביל סרט, שנשען בעיקר על יכולותיו המשחקיות שלא אבדו.
גם ג'ון הוקס בוודאי מרגיש קצת מקופח אחרי שגילם בדרך אמינה כל כך חולה פוליו שמבקש לאבד את בתוליו בעזרת סרוגייט. יודעים מה? גם מייקל פאסבנדר היה ראוי להתייחסות על הדרך בה גילם אנדרואיד קריר וקריפי ב"פרומתיאוס" - יבוא יום ויעצבו לפיו רובוטים דמויי אדם.
השחקנית הטובה ביותר
המועמדות: ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות עם שחר"), ג'ניפר לורנס ("אופטימיות היא שם המשחק"), נעמי ווטס ("הבלתי אפשרי"), עמנואל ריבה ("אהבה"), קוובנז'ואניי ווליס ("חיות הדרום הפראי").
המיותרים: אם אנחנו בענייני גימיקים אז ווליס היא בחירה נהדרת, אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, יש אופציות יותר בוגרות ומשכנעות מילדה בת תשע. מנגד, וסלחו לנו על חוסר התקינות הפוליטית, גם מקבילתה מהצד השני של הגיל - ריבה בת ה-83 - זוכה לפרגון מוגזם. היא אמנם עושה את עבודתה נאמנה, אלא שעבודתה כוללת לאורך רוב הסרט דמות של זקנה דמנטית ופאסיבית. ומה עם ווטס? היבול של המשחק הנשי השנה מאכזב, ואם היא פה, אז מעמד האישה באמת לא משהו.
הנעדרים: אם כבר שחקנית צרפתיה, אז למה לא מריון קוטיאר, שב"Rust and Bone" חומקת מאחיזת כריסטופר נולאן ("התחלה", "עלייתו של האביר האפל") ומתמסרת לבמאי ז'אק אודיאר בתפקיד מאתגר של מאמנת לווייתנים שאיבדה את רגליה. ומישל וויליאמס היפהפיה. היא לא איבדה שום אבר בגופה, כפי שהיא דואגת להראות לנו ב"הוואלס האחרון", בו היא נחשפת פיזית ונפשית כאישה נוירוטית מן החיים - דמות אמיתית יותר ממרילין מונרו, שעל גילומה היתה מועמדת אשתקד.
התסריט
תסריט מקורי: מארק בול ("כוננות עם שחר"), קוונטין טרנטינו ("ג'אנגו ללא מעצורים"), ווס אנדרסון ורומן קופולה ("ממלכת אור הירח"), מיכאל האנקה ("אהבה"), ג'ון גטינס ("הטיסה"). תסריט מעובד: טוני קושנר ("לינקולן"), דיוויד או. ראסל ("אופטימיות היא שם המשחק"), כריס טריו ("ארגו"), בן צייטלין ולוסי אליבר ("חיות הדרום הפראי"), דיוויד מגי ("חיי פיי").
המיותרים: יש הרבה מעלות בסרט "אהבה", אולם יצירתיות תסריטאית אינה אחת מהן. גדולתו של הסרט נובעת מהצגת המציאות שכל כך רבים מכירים מחיי היום - דעיכת אדם זקן ואהוב אל תוך האבדון התודעתי. האנקה לא חוסך מאיתנו את המציאות, אולם זו המציאות שמכתיבה את התסריט, ובדרך כמעט טבעית ואפורה. מנגד, אנדרסון וקופולה, משתמשים בכתיבה הפלסטית הקרירה שלהם כדי להציג עולם מזויף ומצועצע - זה עובד רק על מעריציו ההיפסטרים של הבמאי האהוב. כך גם במקרה של מגי ועיבודו של "חיי פיי" של יאן מרטל. הטקסטים מדברים אל הגיבור, לאו דווקא אלינו.
הנעדרים: התצריף המורכב של ששת סיפורי "ענן אטלס" היה צריך לקבל מקום של כבוד כתסריט מעובד, זוהי לא משימה קלה כלל וכלל, אולם טיקוור והאחים וואצ'ובסקי עשו עבודה מצוינת בנקודות ההשקה בין הסיפורים, וזימנו פרשנויות מורכבות מהצופים. תסריט מכוון ומושחז יותר שהיה ראוי להתחשבות הוא זה שכתב אנדרו ניקולס בעיבוד לספרו של ג'ורג' וי היגינס ב"הורג אותם ברכות". הדיאלוגים נשמעים לעיתים כפרי עטו של טרנטינו או האחים כהן - לפעמים יותר טוב מהמקור.
סרט האנימציה
המועמדים: "פרנקנוויני", "פיראטים!", "ראלף ההורס", "פראנורמן", "אמיצה".
מיותרים: בשורות גדולות לא היו השנה בתחום האנימציה, וזה קצת עצוב. "ראלף ההורס" מבית דיסני ריענן, ו"אמיצה" מבית פיקסאר שמבית דיסני היה מבדר. לגבי האחרים, יש יותר סימני שאלה. "פרנקנוויני" הביא אולי אות חיים מגופתו של טים ברטון (מישהו צריך לטעון אותה במכת ברק לפני שתמות), אך גם אות זה נגמר בפרפורי גסיסה קלישאתיים. "פיראטים!" ו"פראנורמן" נחמדים לצפייה - בעיקר אם אתם ילדים. אין כאלה בין חברי האקדמיה.
הטריילר של "חתולו של הרבי"
נעדרים: אם כבר טייקאוף על פרנקנשטיין, אז אולי עדיף הסרט " מפלצות של מלון" ("Hotel Transylvania"), שלוקח תכנים מעולם המבוגרים המפחדים, ומבצע בהם האנשה בדרכו הקומית העוקצנית - הברקה, שהיא אולסטאר של יצורי אימה. לכישרון האנימטורים מצטרפות גם דמויות מקוריות. וגם: שמישהו יסביר לנו, היהודים, איך סרט שנקרא "חתולו של הרבי" לא נכנס - מה, אפילו בהוליווד כולם אנטישמים?
הסרט הזר
המועמדים: "אהבה" (האנקה, אוסטריה), "סיפור מלכותי" (ניקולאי ארסל, דנמרק), "קון-טיקי" (יואכים רננינג, אספן סנדברג, נורבגיה), "No" (פבלו לראיין, צ'ילה), "מכשפת מלחמה" (קים נוין, קנדה).
המיותרים: "אהבה" כבר מועמד לסרט הטוב ביותר - צעד יוצא דופן בטקס האוסקר לסרט שאינו דובר אנגלית. אז אם כבר, אולי כדאי לפנותו מהרשימה - וזו אך ורק מטעמי מקום. האנקה כבר היה זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר הזר לפני ארבע השנים ("סרט לבן"). לא כדאי להשאיר משהו לאורחים האחרים?
הנעדרים: כרגיל, גם הפעם נעדרים מהרשימה סרטים מצוינים וזה בלתי נמנע - אין מקום
לכולם (כאמור, הסיבה העיקרית לקריאתנו להסרת "אהבה" - מועמד בטוח לזכייה). ועם זאת, שני סרטים היו צריכים למצוא את דרכם פנימה, ושניהם מגיעים מדרום מזרח אירופה - איזור שהפך למצע פורה במיוחד לקולנוע איכותי (לא פחות ממקביליו שבצפון מערב, בואך דנמרק ונורבגיה).
מהונגריה מגיע שכנו של האנקה, בנדק פליגאוף, שבסגנון ריאליסטי שמזכיר את הגאון האוסטרי מתאר בדרכו חסרת הרחמים פשיטה רצחנית של לאומנים הונגרים על פחוני הצוענים (שגם הם מוצגים באור לא מלבב במיוחד). והשכן של פליגאוף, כריסטיאן מונג'יו, היה גם הוא ראוי לכרטיס לבוורלי הילס עם "מעבר לגבעות" - סרט עצוב ומטלטל על קורבנותיה של הבורות, האמונה התפלה, והקנאות הדתית ברומניה.
