גשם בהפתעה: אסור לנו לאגור את מי השטפונות

כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא; אֶל-מְקוֹם, שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים--שָׁם הֵם שָׁבִים, לָלָכֶת. (קהלת א', ז)

גאויות החורף, או השיטפונות בנחלים שחווינו לאחרונה, מעוררים אצלנו רגשות מעורבים. מצד אחד, שמחה גדולה על כך שהחורף מתנהג כמצופה ממנו ומוריד עלינו גשמי ברכה. מצד שני, אבוי, "כל המים האלה הולכים לאיבוד בים". לא חבל? אז זהו, שלא.

• אחרינו המבול? המדינה חייבת להתעשת
• התעשיינים: המשק הפסיד 300 מיליון שקל מהסופה
• בעקבות הסופה: זינוק במחירי הירקות
• הסיפורים הכי חמים - לפני כולם - בפייסבוק של ynet
  

חשיבותם של השיטפונות

האקלים הים-תיכוני מאופיין בתקופת יובש ארוכה (אביב, קיץ וסתיו) ובתקופה רטובה קצרה (חורף). התקופה הרטובה היא עוצמתית ומאופיינית בשונות רבה בתוך התקופה עצמה ובין התקופות לאורך השנים.

לדוגמא, אנו עדיין מרגישים את רצף השנים השחונות שעברו עלינו, אבל זוכרים את חורף 1991-1992 בו נתיבי איילון נסגרו פעמיים עקב עליית מפלס המים בנחל, ואת חורף 2003 בו היו הצפות נרחבות באגן הקישון ובחוף כרמל. כך גם בשבוע שעבר - מי שהעז לצאת החוצה, ראה את כל הנחלים שוטפים קוצפים בדרכם אל הים.

בשורה התחתונה, באקלים ים תיכוני, קיימת אי ודאות גדולה בכל הקשור לעוצמת הזרימה, מתי היא מתרחשת, כמה זמן היא נמשכת ואילו נפחי מים מתוכה ניתן לנצל.

נחל הבשור(צילום: הרצל יוסף)

השיטפון מארגן את הנחל מחדש 

אם נבקש מילד רך לצייר לנו נחל, ברוב המקרים נקבל קו מפותל. הפיתוליות היא אחד מסימני ההיכר המובהקים של כל נחל באשר הוא זורם. צורה מיוחדת זו מתקבלת בעקבות תהליכים של זרימת המים אשר בנקודה אחת גורפים את הקרקע והסלעים ובנקודה אחרת משקיעים אותם.

על מנת שתהליך זה יוכל להתקיים יש צורך בזרימה בעוצמה מסוימת, ייחודית לכל נחל וממדיו. ככלל, הזרימה שמבצעת את העבודה באופן הטוב ביותר זו זרימה שממלאת את כל אפיק הנחל. ניצול שיטפונות הנחל ויובליו מצמצם את תדירות האירועים הללו וגורם לנזק ארוך טווח לנחל ולמערכת האקולוגית לאורכו.

הסכרים מזיקים

הסכרים והסכרונים יוצרים בעיה נוספת, הם עוצרים את הסחף בעורפם ואינם מאפשרים לו לנוע מטה. מכיוון שכך, חסרים לנחל חומרים לבניית האפיק, והוא מתחיל "לחצוב" חומר מהגדות והקרקעית. לעתים פעולה זו של הנחל גורמת לנזקים כלכליים כבדים עקב הרס של תשתיות ורכוש.

בשנות ה-50, הגישה הרווחת למניעת שיטפונות בעולם וגם בישראל הייתה של ריסון ושליטה באיתני הטבע. התרגום המעשי של גישה זו היה בעיקר הגדלה של כושר ההולכה של הנחל (העמקה והרחבה) וכן סילוק של גורמים מעכבים כגון נפתולים וצמחייה טבעית.

גישה זו, יחד עם השאיפה להכשיר קרקע חקלאית, הובילה לביצועם של מפעלי ניקוז בהיקף נרחב בכל נחלי החוף בישראל ובמערכת הירדן. התוצאה המיידית והמתמשכת של מפעלי ניקוז אלו הייתה הרס של המערכת האקולוגית שהתקיימה בנחלים הללו. תוצאה נוספת הייתה צמצומם (לצורך הכשרה של שטחי חקלאות ובינוי) של שטחי ההצפה הטבעיים של הנחלים המשמשים כשסתום הביטחון של הנחלים בעת אירועי מזג אוויר חריגים, כפי שחווינו בשבוע שעבר.

לעמוד בפיתוי המגורים ליד נחל 

נפח המים הזורם בנחלים מהווה חלק זעיר מהמים אשר ירדו כגשם. כ-70% מהמים שירדו מתאדים וחוזרים לאטמוספירה. מתוך 30% שנותרו, כ-80% חודרים לתת-הקרקע ומעשירים את מי התהום ורק 20% זורמים בנחלים כשיטפון. כך לדוגמא, על כל 10 ליטרים של גשם, 7 ליטרים מתאדים, 2.4 חודרים למי התהום ו-0.6 ליטרים זורמים בנחלים.

נחל הבניאס(צילום: עופר)

מכיוון שכך, אין זה כלכלי לתכנן את משק המים על הזרימות הגדולות הנדירות. יותר מכך, כיום ישנה כבר מחשבה מחודשת על המחיר הסביבתי/הידרולוגי של המאגרים אשר כבר הוקמו.

הכותב, אבי אוזן, אקולוג בתי גידול לחים, חטיבת המדע, ברשות הטבע והגנים