שומרת אחותי

ביום הולדתה החמש-עשרה אחותי הקטנה, בת-חן סיפרה לי בהתרגשות שבעוד כשלוש שנים היא תהיה חיילת, התרגשות שלרובכם וודאי נראית שטותית, אבל בשביל אחותי לגיוס לצה"ל יש משמעויות נסתרות רבות. אחותי לוקה בתסמונת דאון, הפרעה התפתחותית הגורמת לפיגור שכלי ולמומים. כל חייה אחותי רצתה להיות כמו כולם והגיוס לצה"ל היה עוד שלב בדרך.

מלבד בת-חן יש לי עוד שבעה אחים ואחיות ו-13 אחיינים ואחייניות. משפחתי ואני עלינו מאתיופיה בשנת 1991 במבצע שלמה. כשהגענו לארץ הגענו למשכן קראוונים במכמורת בו גרנו בשלוש השנים הראשונות שלנו כאן. אחר כך עברנו לחדרה, העיר בה אנו גרים היום.

כשהגעתי לארץ הייתי בת שנה וזו תקופה שאני לא זוכרת ממנה הרבה. לא הקדשתי לזה הרבה מחשבה אבל עכשיו כשאני יושבת וחושבת על החיים שלי ומה שהוביל אותי לתפקיד שלי היום, בדיעבד אני מבינה כמה שהעלייה לארץ חדשה יכולה להיות קשה. אני ממש מעריכה את ההורים שלי שעלו לארץ בתור אנשים מבוגרים והצליחו להשתלב כל כך טוב. למרות הקשיים הרבים הם אף פעם לא התייאשו.

חמש שנים אחרי שעלינו לארץ אחותי הקטנה נולדה. לאמא שלי לא היה קל עם זה, יחד עם קשיי ההתאקלמות בארץ זרה נולדה לה ילדה שהיא לא כמו כולם. משפחתי, ואמי בראשה, הצליחו להביא אותה למקום שהיא נמצאת בו עכשיו. היא התפתחה בצורה מדהימה. ההורים שלי עשו כל מה שאפשר כדי שיהיה לה וגם לנו טוב.

אחותי ואני. "ההורים שלי עשו כל מה שאפשר כדי שיהיה לה וגם לנו טוב"

עד גיל יחסית מאוחר לא ידעתי שיש באחותי משהו שונה. הפעם הראשונה שחשבתי שמשהו מוזר היה כשהיא התחילה ללכת לגן. קיבלנו מכתבים שאגודת אקי"ם הייתה חתומה עליהם. החלטתי לשאול את אחותי הגדולה למה כתוב על המכתבים של בת-חן שהיא לומדת במוסד לילדים מפגרים.

הייתי מדברת עליה ופשוט בוכה

בני המשפחה אמרו לי שזאת סתם טעות ושבטח לא נשארו להם מעטפות אחרות. רק אחרי כמה שנים הסבירו לי שבת-חן היא לא כמו כולם וכשגיליתי את זה היה לי ממש קשה, הייתי מדברת עליה ופשוט בוכה. כשגדלתי הבנתי שיש הרבה סוגים של אנשים "שונים" ועכשיו אני לומדת ממנה בכל יום משהו חדש.

אצלי במשפחה עזרה לחלש והתרומה למדינה הם לא סתם קלישאה. החינוך שאני ואחיי קיבלנו בבית גרם לנו לתרום ולתת למרות שזה לא מובן מאליו. בכל פעם ששמענו את אמא מספרת לנו על הקשיים לעלות לארץ ידענו שאנחנו חייבים לתרום למדינה שקיבלה את המשפחה שלי בצורה כל כך טובה. בדיוק בגלל זה כל אחיי ואחיותיי שיכלו להתגייס שירתו בצבא בתפקידים משמעותיים.

האווירה במשפחה הובילה אותי להבין עוד לפני הגיוס שמה שמעניין אותי הוא טיפול באנשים ושזה מה שעליי לעשות גם בשירות בצה"ל. כשהתגייסתי החלטתי להצטרף לקורס אמיר, קורס לבני העדה האתיופית שנועד לחזק את תחושת השייכות של המתגייסים אליו לעם, למדינה ולארץ.

כבר מהכניסה לבסיס מחו"ה אלון (או בשמו הלא רשמי "הר ההזדמנויות") הרגשתי שהגעתי למקום מיוחד. בקורס הרגשתי איך מעודדים אותי לשירות משמעותי, מתייחסים אלי באופן אישי כדי שבסוף אגיע לשירות

שהכי יתאים לי, ואכן בסוף הקורס יצאתי לקורס אליו שאפתי להגיע - קורס מש"קיות ת"ש (תנאי שירות) ושובצתי בבה"ד 8 שנמצא בוינגייט.

אחרי עשרה חודשים יצאתי לקורס קצינים. אני לא אשקר ואומר שהיה לי קל, אבל קורס הקצינים הוא תהליך שלא אשכח בחיים. כל משפחתי הגיעה לטקס הסיום בבה"ד 1, גם אחותי הקטנה. הם הגיעו לבושים בחולצות עם הדפס שלי. ההורים שלי שמחו עד השמיים ויכולתי לראות את ההתרגשות של אחותי הקטנה.

היא והאחיינים שלי לא הפסיקו להגיד שהם גם רוצים להתגייס כמו טלי. אני הקצינה הראשונה במשפחה שלי. אמא שלי סיפרה לי שהגשמתי לה סוג של חלום, היא גאה בדרך שבה השתלבתי בארץ ובכל שיחה מעלה את העובדה שיש לה בת קצינה. כשעמדתי שם, על רחבת המסדרים, הרגשתי שהסיכה הזאת לא מגיעה רק לי.

מיד לאחר קורס הקצינים שובצתי כקצינת ת"ש בחטיבת הנח"ל, חוויה מספקת ומעצימה. לאחר שירות של כשנה וחצי בתפקיד, המפקדת שלי הציעה לי לעבור איתה לתפקיד אחר, אבל מראש הבהירה לי שהתפקיד כולל לחזור בכל יום הביתה כי ידעה כמה אני אוהבת את השטח.

המפקדת הסבירה לי על התפקיד - להיות אחראית על גיוס כלל המתנדבים בצה"ל ובהם גם מתנדבים הלוקים בתסמונת דאון. חצי שנה לפני כן אחותי חגגה את יום הולדתה החמש-עשרה וידעתי שהתפקיד הזה נועד בשבילי. כל רצונה היה ללכת בעקבות אחיה שהיוו לה דוגמה ולהתגייס לצה"ל בדיוק כמוהם. באותה התקופה, לא ידעתי שהיא יכולה להתנדב לשירות. כשראיתי את ההתרגשות שלה כשקיוותה שהיא הולכת להיות חיילת בצה"ל הייתי עצובה כי חשבתי שחלומה לא יוכל להתגשם.

אחרי שהציגו לי את התפקיד גיליתי שבכל שנה צה"ל מגייס, בשיתוף עם אגודת אקי"ם, מתנדבים הלוקים בתסמונת דאון. הצבא מאפשר לאותם נערים ונערות להיות חלק בחוויה שמאפיינת אותנו כחברה ולתרום למדינת ישראל. אני לא יכולה לתאר במילים את ההתרגשות שהרגשתי.

ההחלטה הייתה ברורה וקיבלתי את הפיקוד על תא המתנדבים. במסגרת התפקיד אני מרצה המון לעמותות ובתי ספר על תהליך ההתנדבות ומסבירה להם איך זה עובד. ישנם פרויקטים רבים של חיילים עם נכויות פיזיות ונפשיות ואני מלווה קבוצות רבות. אני מרגישה שאני עוזרת להרבה מתנדבים שלא ידעו שהם יכולים להתגייס או שאולי היו להם בעיות עם הגיוס ויש לי סיפוק מהתפקיד. הם מוציאים תסכול שהוא ארוך ואני לוקחת את הפרטים ועוזרת להם.

אני כבר שנה בתפקיד ועברתי הרבה גיוסים אבל ללא ספק הגיוס הכי מרגש בשבילי הוא של אקי"ם. ראיתי אנשים כמו אחותי שאפשרו להם להתגייס.

אני מסבירה לה שהיא כמו כולם

למרות שלאחותי יש זמן עד הגיוס שלה, אני משתדלת להכין אותה בצורה הטובה ביותר מעכשיו. אנחנו מתרגלות קריאה, הבחנה בין שטרות ומטבעות ונסיעה בתחבורה ציבורית. חשוב לי שהיא תהיה כמה

שיותר עצמאית. גם על לשטוף כלים אני לא מוותרת לה, אני מסבירה לה שהיא כמו כולם.

במהלך השירות הבנתי שהחוויה הצבאית מהווה מקפצה לחיים האזרחיים עבור רבים מהמשרתים. בתפקידי אני מגשימה חלום לנערים ונערות כמו אחותי. אני שמחה שנפלה בחלקי הזכות לאפשר לחיילים המתנדבים לקחת חלק בחוויית השירות הצבאי המעצימה והמאתגרת ומאמינה שחוויה זו תתרום להם רבות בהמשך חייהם.

בעבודתי עם המתנדבים הרבים הבחורים מדי שנה לשרת ולתרום ראיתי שאין דבר העומד בפני הרצון. אדם המעוניין לשרת יעשה זאת למרות המגבלות והקשיים. אני מאמינהשאלה המשרתים ומתגברים על המכשולים שבפניהם בדרכם להשגת המטרה מהווים השראה לכולנו.

• הכותבת היא ראש תחום מתנדבים בצה"ל, סגן טלי גטה.
• קיבלתם השראה? רוצים גם אתם להתנדב? אלפי פרויקטים התנדבותיים ממתינים לכם ביום מעשים טובים, 5 במרס 2013. יש לכם רעיון לפרויקט שיכול לעשות טוב? שלחו לנו  וננסה לסייע לכם להגשים אותו.
• להרשמת מתנדבים יחידים לחצו כאן , התגבשתם לקבוצה ורוצים להתנדב יחד? לחצו כאן . "יום מעשים טובים" גם בפייסבוק .
• רוצים להירשם להתנדבות במשך כל השנה, בכל מסגרת שתבחרו? מוזמנים לפנות לעמותת "רוח טובה " טלפון: 9093*