הכנסת היא שכונה, כפיים!
השפה התקנית והרהוטה של הפוליטיקאים נעלמת. "יש ח"כים שאומרים חמישים ושלוש גברים - עברית שכל השומע אותה תצילנה שתי אוזניו", זועם נשיא האקדמיה ללשון, ומחמיא דווקא לעברית של אחמד טיבי. מירי רגב מתגוננת: "לא אגיד גזוזטרה". אז זה טוב או רע? רגע לפני בחירות - לשון על המאזניים
"בנט זה אח", "מירי רגב לא גנבה", "לאנסטסיה נדפקה האינסטלציה" ו"נתניהו מהיר יותר ממסי". לא, אלו לא הגיגי רשת או תוכן גולשים. השפה הפרלמנטרית המוקפדת שהייתה נהוגה בעבר במשכן הכנסת, בנאומים ובראיונות נבחרי הציבור לתקשורת, השתנתה בהתאם לתקופה. חברי הכנסת שחררו את העניבה, לפחות באופן שבו הם פונים לציבור. טוב או רע, נראה שימי העברית של מנחם בגין ואבא אבן הרהוטים, למשל, לא יחזרו.
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
גם בנאומים ובטח בתקופת הבחירות, שבה עולים לאוויר תשדירי התעמולה שאמורים להגיע אל לבם של הצופים, קשה שלא להבחין בניסיון הפוליטיקאים להנגיש את השיח ולהפוך את הדיונים הפוליטיים הכבדים בדרך כלל, לקלילים. "פוליטיקה זה חרא" בישר לנו רק לא מזמן תשדיר הבחירות של מפלגת קדימה בהנחייתו של השחקן אורי גבריאל שגילם את "יגאל הנאצי" בסדרה הבורר. "מי אתם שתדרכו על שאול מופז?", שאל בתשדיר, והוא לא לבד.
מופע ה"גנבה" של מירי רגב
הכוכבת במגרש ההתבטאויות השנויות במחלוקת הייתה ללא ספק חברת הכנסת מירי רגב. מעל בימת הכנסת היא הגדירה בערבית את חנין זועבי "בוגדת". באחרונה, בפאנל פוליטי מול בני נוער לקראת הבחירות, טענה שאיננה גנבה ודרשה מהם: "כפיים". אבשלום קור והאקדמיה אישרו את "גנבה", אבל השכונה נשארה שכונה.
"אני מאמינה שנבחרי הציבור הם בבואה של החברה הישראלית שבוחרת אותם", אומרת רגב. "לכל תקופה יש את המאפיינים שלה, את סגנון הדיבור ונורמות ההתנהגות שלה. במקומות מסוימים פוליטיקאים מדברים בשפה יותר חופשית, משתמשים בסלנג, משלבים מילים באנגלית.
כיום החברה מדברת יותר עברית חופשית ופחות אקדמית-ספרותית, ואני מאמינה בזה. אני חושבת שאנו צריכים לדבר בגובה העיניים, לשגר מסרים יותר ברורים ופחות דיפלומטיים".
לדברי רגב, כל אדם צריך להתבטא בהתאם לאישיותו וסגנונו. "אני לא יכולה לשוחח עם אנשים ולהגיד גזוזטרה, מעולם לא הייתי כזו. הסגנון שלי שונה. אני מדברת בלהט, אני מתרגשת ממה שאני אומרת".
לדקלם את טיבי
נשיא האקדמיה ללשון העברית, פרופ' משה בר-אשר, מתנסח ברהיטות ההולמת אבל לא חושך שבטו. "שמעו איזו עברית שומעים בכנסת", הוא מוחה, "הרבה חברי כנסת ושרים מדברים עברית עילגת או משובשת. אני שומע למשל חברי כנסת שאומרים חמישים ושלוש גברים במקום חמישים ושלושה, או צורות כמו יתפור במקום אתפור. אני לא מדבר רק על מי שלמד בבתי ספר כלליים, גם בין חברי הכנסת שבאו מהחינוך הדתי, ניתן לשמוע עברית שכל השומע אותה תצילנה שתי אוזניו".
פרופ' בר-אשר מדגיש ש"איני מדבר על האוכלוסייה הלא-יהודית, כי ח"כים ערבים מדברים לעתים עברית יותר משובחת. ח"כ אחמד טיבי למשל, מדבר וכותב עברית הרבה יותר טובה ומלומדת מאנשים אחרים".
את הנאום של טיבי כינה יו"ר הכנסת ראובן (רובי) ריבלין כנאום הטוב ביותר שנשמע אי-פעם על בימת הכנסת. "זה היה הנאום היחיד שכתבתי", מגלה טיבי, "אני בדרך כלל לא כותב את הנאומים שלי ועליו עבדתי בין שבוע לעשרה ימים. רציתי שיהיה נאום מכונן, חשוב, של פוליטיקאי ואיש ציבור ערבי שמדבר על השואה ועד היום אני מקבל עליו תגובות. סטודנטים ערבים מדקלמים חלקים מהנאומים שלי".
לדבריו, לכל מילה יש חשיבות. "צריך לדעת לבחור את המילה הנכונה. אני מאלץ את האנשים להקשיב לי, הם יכולים להסכים או שלא, אבל אני חושב שאני מצליח לחדור לקהלים בחברה הישראלית שבדרך-כלל לא מעוניינים לשמוע ערבים. אני אוהב שפות, אני חושב ששפה היא כלי להכיר את האחר, את התרבות שלו, את דרך החיים שלו. יש פוליטיקאים ערבים שכאשר הם נואמים בעברית אני נבוך כי הם מגמגמים".
טוב, לא כולם שכונה. נשיא האקדמיה פרופ' בר-אשר נקב בשמות כמה פוליטיקאים מהעבר ומההווה שמדברים בשפה רהוטה ומשובחת: "יוסי שריד, דן מרידור, אפילו ראש הממשלה נתניהו מדבר עברית מאוד משובחת וגם שלי יחימוביץ' מדברת עברית יפה, תקינה ומשובחת", פירט והדגיש: "אני מדבר על התרשמויות, לא חקרתי את הנושא וכיוון שהנושא לא נחקר חקירה שיטתית צריך לשמור על כבודם, גם אם אינם שומרים על כבוד הלשון".
כיכר העיר ריקה
הבלשנית ד"ר צביה ולדן - בתו של נשיא המדינה שמעון פרס - מצביעה על מספר סיבות שייתכן כי הביאו לשינוי בצורת הדיבור של הנבחרים. "ההבדלים מאוד ברורים", היא אומרת, "בעבר הפוליטיקאים היו נואמים בכיכרות, היו עצרות, השיח היה יותר פורמלי וחגיגי, מתוכנן מראש ולא ספונטני. היו משקיעים זמן רב על כתיבת הנאום והיה דובר אחד ויחיד. פעם מנחם בגין היה עולה לכיכר ומדבר חצי שעה ויותר. היום אין דבר כזה, אין את המפגשים בכיכרות, וכתוצאה מכך השיח הפך פחות פורמלי ויותר קצר".
מפגשים ארוכים בכיכרות. מנחם בגין בנאום משנת 81'
השפה היא גם עניין של גיל, מזכירה ולדן. "היום הגיל הממוצע של חברי הכנסת ירד בהרבה וזה כמובן משפיע על השפה. מעבר לכך,
בעבר המנהיגים של המפלגות הגדולות לא היו ברובם ילידי הארץ. יצחק רבין, לדוגמה, היה יליד הארץ והתגאה בכך מאוד, אבל בדור שקדם לו כולם דיברו חצי יידיש-חצי עברית".
נקודה נוספת שמעלה ולדן מתייחסת ליועצי התקשורת שצמודים לפוליטיקאים ומייעצים להם כיצד להתנהל במערכת הבחירות. "בעבר לא הייתם רואים יועצי תקשורת שלא יודעים עברית. היום, רוב יועצי של המפלגות הגדולות אינם דוברי עברית. בסופו של דבר אפשר לומר 'מבצע', 'מאבק', 'מלחמה', 'פשיטה' - יש אלף דרכים לומר דבר מסוים, אלא שההבדלים בין המילים הם עולם ומלואו".
מי שמדבר יפה נתפש כמתנשא
ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' איתן גלבוע, סבור כי ההבדלים בשפה נעוצים בשינויים במערכת הפוליטית. "היום הכול אישי", הוא אומר, "אין שום אידיאולוגיה. מערכת הבחירות מתמקדת באנשים ולכן אם בעבר השפה הייתה יותר מפלגתית ואידיאולוגית, היום היא יותר אישית".
מעבר לכך, אומר גלבוע, הידרדרות ידיעת השפה העברית מביאה לחשש מפגיעה בתדמית. "יש רדידות עצומה בשפה, לא רק בקרב פוליטיקאים, אלא בקרב האוכלוסייה כולה, והמטרה בבחירות היא לא לדבר יפה, אלא שיבינו אותך, אתה לא רוצה לדבר בשפה גבוהה ולהיתפש ככזה שמתנשא מעל הבוחרים הפוטנציאליים שלך. הרהיטות גורמת לניכור, אתה רוצה לפנות אל העם ועל כן אתה צריך לדבר בשפתו".
זוהר קמפף, מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית, מסכים. "בעבר המנהיגים היו צריכים לייצר רעונו גדולים. היום הפוליטיקה מבוססת על אמון והדגש הוא אישי, ליצור אמון בקרב הציבור. אז אנחנו באמת רואים כניסה של צורות דיבור שלא היו מקובלות בעבר: שפה יומיומית, חשיפה אל מאחורי הקלעים, הפוליטיקאי מדבר על עצמו בשפה רגשית ולמעשה מדבר איתנו בגובה העיניים".
שינוי נוסף שעליו מצביעים החוקרים הוא הרשת החברתית. כיום, כמעט כל פוליטיקאי מחזיק בפרופיל בפייסבוק, או שהוא מצייץ בטוויטר. בעמודי הפייסבוק של הפוליטיקאים ניתן למצוא עדכונים על החלטותיהם ותחושותיהם ואפילו התנגחויות ועקיצות שמיועדות, איך לא, ליריביהם הפוליטיים.
"הכניסה של הפוליטיקאים לרשתות החברתיות חייבה שינוי בקצב. הכל מהיר, מיידי וקצר. אין מקום לכתיבה ארוכה, אבל יש מקום לשפה יותר מתלהמת כאשר לא רואים אותך, או שלחלופין מישהו כותב עבורך", מסביר גלבוע.
הסופר חיים באר סבור כי לא משנה אם הפוליטיקאי מדבר בשפה רהוטה או בשפה עממית. התוכן הוא שיוצר את הבעיה. "בעבר הפוליטיקאים היו אומרים את מה שהם האמינו בו, מה שהם חשבו, הם היו משתמשים במילים כמו 'הקרבה', 'שליחות'. היום הפוליטיקאים אומרים מה שהציבור רוצה לשמוע. השפה שלהם מותאמת לתשוקתו של הציבור. אין לי שום אמון בשפה שלהם. מדובר בשפה חלולה, ללא כיסוי, היא לא מבטאת שום דבר".
לפנייה לכתב/ת 
