אבודים בטוקיו ובטרמינל של הספרות
ברומן "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו", מנקה בשדה התעופה משכנע אנשים שיפן לא קיימת, שהמציאות אינה כפי שהיא נראית ושיש להם אפשרות להתחיל את החיים שלהם מההתחלה
לפעמים הספרות הפוסט-מודרניסטית מרגישה כמו קרנבל אחד גדול שכולו ריק. לוקחים את המבנים המסורתיים, מפרקים, כותשים, מנסים להרכיב מחדש, ובעיקר, מנסים לגרום לקורא להרגיש כאילו מדובר בילדים שבנו מגדל קוביות שהולך ליפול כל רגע, אבל לפני כן אתה חייב למחוא להם כפיים על המאמץ, על הניסיון להרשים, ועל התשוקה לא לבנות מגדל מהיסוד.
זה נכון שלעתים מגדלים עקומים שלא מחזיקים מעמד הם בעלי עוצמה ואסתטיקה מיוחדת, אבל כמעט תמיד יש בהם משהו חלול: קוביות מלאות אוויר, פיאסקו ארכיטקטוני. כך גם מרגיש "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו", כתרגיל מאוד מרשים שנכתב בהשראת מותחנים מד"בים כמו "אקזיסטנס" של דיוויד קרוננברג, או אפילו "הנרדף" בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, ואולי אפילו בהשראת זמן-החלום של הילידים האבוריג'ינים. כל אלו אוחזים בדעה שהמציאות היא לא המציאות, אלא הצגת ריאליטי מתוחכמת ומרשימה (כמו מגדל קוביות שהולך ליפול), שגורם בעל כוח מושך בחוטיה.
בלנדינה אכן משתייך לקבוצה ספרותית שנקראת "הוטל פוסטמודרנו", שחלק מהאג'נדה שלהם היא לכתוב ספרים משותפים (העניין הזה נפוץ בעיקר בקרב כותבי מדע בדיוני מהמאה ה-20), ולשלב טכנולוגיות בפרויקטים שחלקם בפרינט וחלקם במדיה דיגיטלית. כך גם מרגיש הספר לפרקים, כמו ניסוי בתעתוע, ולא כספרות רצינית. הרצון הזה לא חייב בהכרח להיות הכוח המניע של ספרות פוסט-מודרנית, ע"ע דונלד ברתלמיי, תומאס פינצ'ון ואחרים, שמלבד הצורך והיכולת לפרק ולהרכיב מבנים וליצור מבדים חלופיים, גם יצקו לתוך היצירות שלהם משמעויות וממדים רגשיים ואינטלקטואלים.
החיים כעיתון נעורים
ב"דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו" מסופר על אלמן מבוגר בשם סלבדור פואנסנטה, שעובד כאיש ניקיון בשדה התעופה, ותוך כדי שהוא מפרפר עם המטאטא הלוך ושוב בין השערים, הוא לא מפסיק להטריד ולהציק לעוברים והשבים (בנחמדות כמובן, אם כי הבוסים שלו כבר החלו להרים גבה), ולספר להם את התיאוריות המשונות והפוסט-מודרניות שלו על החיים - כמו למשל שיפן לא באמת קיימת, היא לא מדינה, אלא רעיון שיווקי שנועד למכור טכנולוגיות, ולספר על כמה סיפורי אהבה, חלקם יפים כשלעצמם, חלקם מגוחכים, שהוא נתקל בהם בשנותיו תוך כדי עבודתו. לדבריו שדה תעופה הוא מקום שוקק חיים ודרמות ואהבות סוערות, לא אותו ישימון תפל ומכוער שהזמן בו לא עובר, אלא צף, או כפי שדאגלס אדמס כתב:
"שום שפה בעולם לא הפיקה את הביטוי 'יפה כמו שדה תעופה' ואין זו מקריות גרידא". פואנסנטה הוא דמות חידתית. מצד אחד הדעות שלו מגוחכות, אך בעלות איזה קסם מיוחד. הפואטיקה של בלנדינה היא ישירה, נוקבת וקצבית, ולכן נעים לשמוע אותו. מצד שני, הוא מסוגל לספק מנטרות כמו - "האהבה לבדה לא מספיקה, למרות שבסרטים דווקא כן. צריך להבין שבסרטים הם לא נמצאים יחד יותר משלוש שעות. זה אורך של סרט לכל היותר. להתקיים מאהבה שלוש שעות זה טוב ויפה" - מנטרות שכמו לקוחות מ"מעריב לנוער".
למרות זאת "דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו" כן מצליח לעורר מחשבה בנוגע לשדות תעופה, ואולי יעלה במוחם של הקוראים בכל פעם שיעברו את הסיוט הבירוקרטי שנקרא טיסה. הספר בנוי פרקים קצרים בהם המנקה מתאר לאנשים שונים את הסיפורים ואת משנתו, ומכניס באחד מהם את רעיון "מועדון המשאלות הבלתי אפשריות", אותו גוף ערטילאי החזק יותר מהממשלה, ומסוגל לשלוט בהצגה הזו שנקראת חיים.
ברומן של בלנדינה הגוף הזה מופיע בחייו של איש הסובל מבעיות משקל, מציע לו
עסקת חבילה שתשנה את חייו, אישה שתינשא לו ומסלול חיים חדש. אבל אותו איש מסרב ברגע האחרון ליטול חלק באשליה, ומעדיף להישאר אותו לוזר תודעתי כפי שהיה כל חייו. בעצם, הוא מעדיף להישאר אותנטי ולא להיות חלק מההצגה הפוסט-מודרנית הגדולה, שדומה מאוד לסדרת ריאליטי.
בסוף, רק כדי לא להרוס את הפואנטה של הספר, אנו כקוראים מגלים שהמציאות היא לא כפי שחשבנו, אבל גם המציאות הספרותית היא לא כמו שחשבנו. שום דבר הוא לא כמו שחשבנו - למרות שאולי ידענו זאת כבר מלכתחילה; מישהו מושך בחוטים, והחיים הם, כאמור, הצגה אשלייתי אחת גדולה. כוחו של הספר טמון בכך שהוא מעלה את השאלה, איך בכלל נדע שגם אנחנו לא רק מגלמים איזשהו תפקיד, ואולי בקרוב גורם בעל כוח יגיד לנו שזהו, סיימנו את התפקיד שלנו, ומישהו אחר יעשה אותו במקומנו מעתה? או כפי שאומרים בלשון הקיצוצית של ימינו, "החלטנו לבטל את המשרה הזו שנקראת החיים שלך". נקודה למחשבה.
"דברים שאף פעם לא יקרו בטוקיו", מאת אלברטו טורס בלנדינה. מספרדית: פרידה פרס דניאלי. הוצאת כתר, 170 עמ'.
