אחיותינו האורתודקסיות, האזינו לקולות שמנגד

כמו כל סיפור טוב אודות רגעי חיים דרמטיים, גם פרשת "בא" מכילה קולות, וקולות שכנגד המציגים שניהם את הדרך בה מתנתקים מכבלי העבדות.

הקול הרשמי של גאולת מצרים

הקול החזק, הרשמי, של פרשת "בא" מספר: "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, טז). הקול הרשמי גם מחלק את גיבורי הסיפור לבני ישראל הטובים, ולמצרים הרעים. הקול הרשמי מספר כי אלהים נענה לקריאתם של הטובים וגואל אותם, תוך שהוא מעניש בחומרה רבה את הרעים.

כדרכם של מיונים קוטביים, הקול הרשמי מוסיף ומספר כי הטובים הם לגמרי טובים, והרעים הם לגמרי רעים, ומשום כך ענישה קולקטיבית היא דרך ראויה לגאולת הקולקטיב הטוב.

שיאה של הענישה הוא, כידוע, במכת בכורות: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה' בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (שמות יא, ד-ז).

הקול שכנגד

הקול שכנגד מספר שבתו של פרעה, מנהיג הרשעים, היא האחראית על הצלתו של מנהיג העברים. הקול שכנגד מספר על ברית מחתרתית בין בת פרעה לאמו של משה. הקול שכנגד מספר על נערות פרעה שירדו עם בת פרעה ליאור, וראו את הצלת משה ולא פצו פה.

הקול שכנגד מספר לנו גם על התערות בני ישראל במצרים. לפי הסיפור המקראי, בני ישראל נדרשו לצבוע את משקופי הבתיהם בדם ערב מכת בכורות, וכל כך למה? "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יג). הנה כי כן, מגורי בני ישראל ומגורי המצרים מעורבבים ולכן, למען יפסח אלהים על בתי העברים בעודו מכה את בכורי המצרים, היה צורך לסמן את בתי העברים בדם.

חכמי התלמוד אוהבים את הקול שכנגד

חז"ל מרחיבים ומעצימים את "הקול שכנגד" שבסיפור גאולת מצרים, בכמה מדרשים שונים. בעוד פרשת "בא" מתארת את מכת בכורות במילים המצמררות האלה: "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות יא, ה), בוחרים חז"ל להציע תמונה מורכבת של "השפחה אשר אחר הרחיים" (פסיקתא דרב כהנא ז, ח): "ועד בכור השפחה'. ... אמר רבי יודה בן פזי: מסורת אגדה היא, סרח כשירדה למצרים כדנוה לרחים".

סרח היא דמות פלאית במקרא ובמדרשים, בתו של אשר בן יעקב, עליה מסופר שירדה למצרים וגם יצאה ממנה. לפי מסורות שונות סרח עדיין לא מתה והיא מתהלכת בתפוצות העם היהודי ומברכת אותן.

באגדה שלפנינו מבקשים חז"ל לצרף את סרח לקבוצת השפחות אשר אחר הריחיים. כמו מבקשים לחזק את ה"קול שכנגד" ולומר לנו: שפחות היו גם עבריות וגם מצריות, הסבל והעבדות חצו גבולות, ומה מוזר ועצוב שהענישה הייתה קולקטיבית. חברותיה של סרח נענשו על לא עוול בכפן, וסרח שטחנה איתן בריחיים, יצאה לחירות

משה שר "אשת חיל" לבת פרעה

גם כאן, ואולי במיוחד כאן, ברגע דרמטי וקשה זה של מכת בכורות, מבקשים חז"ל להשמיע שוב את הקול החתרני שכנגד. האם אלהים באמת השמיד את כל בכורי מצרים? האם כל הבכורות המצריים ראויים להשמדה? גם כאן הם ידרשו מאתנו לראות את המורכבות: "בתיה בת פרעה בכורה היתה, ובזכות מה היתה נצולת, בתפלתו של משה, שכתוב: 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה' (משלי לא, יח)" (פסיקתא דרב כהנא ז).

מדרש זה לא מבחין בין הזכרים לנקבות, ולשיטתו, כל בכורי ובכורות מצרים נדונו למוות במכת בכורות. אלא שהמקרא לא מניח לנו לשכוח שלא כל המצרים רעים. הלא בת פרעה הצילה את משה מידי אביה, ואם כך רוע הוא לא תכונה גנטית, הוא בחירה אנושית, ועל כן קשה הבחירה בענישה קולקטיבית. בהבלטת מקומה של בת פרעה במכת בכורות מבקשים חז"ל להטיל אור על חוסר המוסריות של "הקול הרשמי", הממיין את בני האדם בנוקשות גנטית.

לא די בכך שבת פרעה מוצאת מחבורת הרשע, אלא שחז"ל מבקשים לספר לנו שמשה בעצמו התפלל להצלתה. ואם לא די גם בכך, מספר המדרש שהמזמור הידוע "אשת חיל" נכתב על ידי משה עבורה. "לא יכבה בלילה נרה", מתארות מילות המזמור את חריצותה של אשת החיל, והדרשנים מסבים פסוק עמל זה על "הלילה", ליל מכת בכורות, והופכים אותו לפסוק תחינה לכך שהנר של בת פרעה לא יכבה בליל הבכורות. בכך הם מבקשים לשוב וללמדנו שאדם נמדד לפי מעשיו ולא לפי מוצאו.

יום החג של מרתין לותר קינג

בסוף השבוע הזה מציינים בארצות הברית את "יום מרטין לותר קינג". בשנת 1986 נקבע בארצות הברית כי ה-15 לינואר, יום הולדתו של מרטין לותר קינג, יהיה ליום חג לאומי. הרב נעמה קלמן, עמה אני כותבת את הטור הזה, היא הרבה הרפורמית הראשונה שהוסמכה לרבנות בישראל, והיא מכהנת כיום כדיקנית של ההיברו יוניון קולג' בירושלים. אביה של נעמה, הרב זאב קלמן, היה נצר למשפחת רבנים חסידיים, ומנהיג קונסרבטיבי חשוב בניו יורק.

בשנת 1965 צעדו בסלמה לצד מרטין לותר קינג, הרב זאב קלמן, והרב אברהם יהושע השל. מפורסמת אמרתו של השל ביחס לצעדה זו: "בסלמה הרגשתי שהרגליים שלי מתפללות". והנה גם בעצם ההשתתפות בצעדה, ובדברים שאמר השל, נשמע שוב ה"קול שכנגד"; יהודים ושחורים, שרידי עולמות שונים של שיעבוד, לוחמי חירות מגזעים ומרקעים היסטוריים שונים, משלבים ידיים ומספרים לנו שבנחמת המוצא והגזע לא ננוחם, וכי רק מעשינו יקרבונו או ירחיקונו.

מרטין לותר קינג ידוע באמרתו: "המאבק נגד חוסר צדק כל שהוא, הוא המאבק נגד חוסר צדק באשר הוא". נדמה לנו שגם מרים, יוכבד, בת פרעה ומשה צעדו עם מרתין לותר קינג בסלמה. ומדבריו של השל נלמד, שגם את אלהים הם הצליחו להביא לשם.

לאחיותינו בניאו-אורתודוקסיה

הפמיניזם הנאו-אורתודוקסי הוא כיום השלוחה התוססת ביותר של הפמיניזם היהודי. זמן רב התבשלו סוגיות פמינסטיות על אש נמוכה בקהילות אלה, ועכשיו, מסיבות שעדיין מוקדם מדי לבררן, התחזקה האש והתבשיל מבעבע בעוצמה. סוגיות של הדרת נשים, מקומן בבית הכנסת, במצוות ציבוריות, היחס לגוף הנשי, ומקומן של נשים בפסיקת הלכה, כל אלה נפתחים לדיון רציני, נוקב וכואב, דיון שנראה שיוביל לתוצאות מהפכניות.

בריתות חדשות וברוכות נכרתות בימים אלה בין נשים מהקהילות היהודיות השונות. אנו מרגישות עניין של ממש, אחוות אחיות וגאווה במסע של אחיותינו בקהילות הניאו-אורתודוקסיות. נדמה לנו שלאחרונה הן ואנחנו בוחנות מחדש את ה"קול הרשמי" שחינך אותנו לחשיבה ממדרת, לחיפוש השונה והמפריד.

אנחנו שואלות את עצמינו האם באמת ניתן להגדרות הזרמיות להפריד בינינו? האם המאבק לזכויות האדם לא יהיה חזק יותר מההבדלים ביחס להלכה? בזמן האחרון אנו שותפות לבריתות על-זרמיות חדשות. 

לצד הבריתות ולצערינו, אנחנו עדיין שומעות קולות של פמינסטיות אורתודוקסיות המרגישות צורך לבדל עצמן מאיתנו על מנת לקבל 'הכשר' למהפכה מקהילותיהן. פתאום אנחנו שבות לשמוע קולות מתגונננים מהעבר לפיהם: "אנחנו לא מושפעות מהרפורמה". "הרפורמה היא הסדין האדום של האורתודוקסיה, אבל היא לא באמת כזו חשובה ולא צריך להבהל ממנה, מדובר בקבוצה שולית בחברה הישראלית. ואפילו בארצות הברית כל תכליתה של הרפורמה הוא במניעת התבוללות ותו לא" ועוד. כאילו שבשביל להצדיק מהפכה אחת, מותר לפגוע במהפכה אחרת.

ברוח הפרשה וה'קולות שכנגד', אנחנו רוצות לקרא לאחיותינו בעולם האורתודוקסי לשלב ידיים. וכן, וגם להודות בכך שכולנו כל הזמן מושפעים ומשפיעים. הרמב"ם לא התבייש להודות בהשפעה שהייתה לפילוסופיה היוונית-מוסלמית על תורתו.

הרפורמה לא צריכה להתבייש בהשפעה הפרוטסטנטית על משנתה הדתית, וגם לא בזו של לותר קינג ושאר לוחמי החירות וזכויות האדם. והאורתודוקסיה? היא לא חייבת להקטין את כוחה והשפעתה של הרפורמה בשביל להצדיק את המאבק הפמיניסטי שלה.

תודה

לרב נעמה קלמן, אישה אמיצה, אשת מעשה וחזון, שלמדה איתי את הפרשה הזו. ותודה לעורכות וכותבות הספר - WOMEN'S COMMENTARY, ספר שנכתב על ידי כמאה(!) נשים יהודיות מכל הזרמים, ששילבו ידיים והציעו פרשנות פמיניסטית למקרא. בכתיבת הטור נעזרנו בספר יקר זה.

הלוואי שנזכה גם אנו, בישראל, לשלב ידיים בין כל הזרמים ביהדות.  

ושנדע לעשות שבת שלום.

ומה כתב יורם טהרלב על הפרשה? לתקן את מה שקלקלו אבותינו