דמוקרטיה גם בבית? איך לתת לילדים חופש לבחור

בעבר הלא רחוק, בעידן האוטוקרטי, היה מי שאמר והיה מי שציית: בחברה היו השליטים, שקבעו מדיניות וחוקים, והיו הנתינים, שנכפה עליהם לציית. במשפחה האב הורה והילדים צייתו. כמעט שלא הייתה בחירה. האדם היה מוכרח למלא את שהוכתב לו: מתי לקום, לאן ללכת, מה לעשות, איך להתלבש, מה יהיה המקצוע שלי, עם מי אני אתחתן וכו'.

הכתבות הקודמות בסדרה:

בלי מלחמה: 3 כללים שיגרמו לפעוט לשתף פעולה

רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!

"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

בעידן הדמוקרטי אנחנו רוצים את החופש לבחור בעצמנו, או כפי שבני השנתיים יודעים להגיד: "את לא תחליטי עליי". אנחנו רוצים זכויות וחופש לבחור כאזרחים במדינה, רוצים זכויות וחופש בחירה כילדים במשפחה. וטוב שכך.

יחד עם זאת, בל נשכח שכאשר מישהו קובע עבורנו, מחליט בשבילנו, זה פוטר אותנו מעול קבלת ההחלטה - ומשחרר אותנו מאחריות. כשמישהו אחר מחליט עבורנו זה לעתים אפילו יותר קל. "אמא, למה אמרת לי לנעול נעליים? כולם נעלו סנדלים, וצחקו ממני" - הבחירה הייתה של אמא וגם האחריות להשלכותיה מופנות כלפי אמא.

נכון, בחירה ואחריות שלובות זו בזו. אפשר להחליט לא לבחור (כן, גם זו בחירה, ההחלטה לא להחליט) ולא לקחת אחריות. מישהו אחר ייעשה את הבחירות עבורי. אני אוכל (לבחור) אם להיות שבע רצון או להביע מורת רוח. קל מאוד לבקר בחירה של אחרים: למה הלכנו דווקא לסרט המשעמם הזה? למה שוב הכנת חביתה לארוחת הערב? מי בכלל ביקש שתקבעי עבורי שיעור פרטי?

פעמים רבות אנחנו רוצים לבחור, אבל שמישהו אחר ייקח את האחריות. ולפעמים אנחנו מעדיפים לא לבחור - כדי לא לשאת באחריות.

נותנים לו להחליט - אבל מצפים לציות מוחלט

עצמאות ואחריות הן שני צדדים של אותה מטבע. רוצים לגדל ילד עצמאי? ילד כזה מקבל החלטות, בוחר. ילד כזה גם מתנסה בתוצאות הבחירות שלו. אנחנו מתווכים מציאות, אומרים מה דעתנו, מציעים שתיים-שלוש אפשרויות - אבל הוא בוחר.

בן השנה בוחר בין תפוח לאגס, בן השנתיים יכול לבחור גם חולצה. הכלל הוא שהם יכולים לבחור בכל דבר הקשור בהם, שאיננו מסוכן: רוצה להזמין חבר או לרדת לגן השעשועים? להכין פסטה או חביתה?

תחושת ערך טובה נבנית, בין השאר, כאשר הילד מקבל החלטות בעצמו, ולא חי באווירה ש"מחליטים עליו" הכל. אנחנו הרי שואלים ילדים צעירים: "מה תהיה כשתהיה גדול?", ובכך מעבירים מסר: העולם פתוח - במה תבחר?

אלא שבטווח הקצר לפעמים נוח לקצר תהליכים: "בוא לאכול!"; "גש לאמבטיה!"; "לך לישון!". זה אולי נוח, אבל לבטח מבלבל. אנחנו מחנכים אותם לחשיבה עצמאית, לשיקול דעת ולבחירה על פי צו המצפון, אבל בערב, כאשר אנחנו מחליטים "לסיים את היום", אנחנו מצפים לציות מוחלט ומיידי: "למיטה מיד!". בכך אנחנו משדרים מסרים כפולים ומבלבלים. אז מה, שואל את עצמו הילד, אני יכול להחליט, או שכל הזמן מישהו מחליט ואני צריך רק לבצע?

ללמד את הילד לבחור בתוך גבולות

אתם ודאי שואלים את עצמכם מה אם כן נכון לעשות. האם הילדים ילכו לישון מתי שהם רוצים? האם בארוחת הערב נפתח מסעדה עם תפריט מגוון? זה הרי לא סביר.

כאן נכנס רעיון חשוב ביותר: החופש לבחור הוא לעולם בתוך מסגרת ברורה של חוקים וגבולות. אפשר לבחור סרט מתוך אלה המציגים כרגע בבתי הקולנוע או לשכור סרט בחנות הוידאו. גם "בעולם של הגדולים" זה כך: בוחרים מפלגה שנבחריה ייצגו אותנו בכנסת - אך הבחירה היא מתוך המפלגות המתמודדות, ואם לא מתאים לנו, אנחנו מוזמנים לייצר אלטרנטיבה חדשה בעצמנו, וגם אז רק על פי חוקי המדינה.

כדי לעשות זאת צריך ללמד את הילדים שלנו את מרחב האופציות הקיימות ולהסביר את הרציונאל. אחר כך נדריך (ובכך נאמן את הילד) כיצד לקבל החלטה, או, במילים אחרות, איך בוחרים. כך, למשל, נאמר לילד: "ילד בגילך זקוק לתשע-עשר שעות שינה בלילה. אתה קם בשבע בבוקר, מה שאומר שאתה צריך ללכת לישון לכל המאוחר בין תשע לעשר בלילה. בוא תבחר אתה באיזו שעה אתה חושב שמתאים לך ללכת לישון, ולמחרת תגיד אתה איך אתה מרגיש. האם אתה זקוק ליותר או פחות שעות שינה".

בדרך זו אנחנו מעבירים את הבחירה ואת האחריות אל הילד. לילד קטן יותר נסביר שהוא גדל בלילה, שהגוף מקבל כוח בלילה, ושהשינה חשובה לבריאות. נסביר לו שחייבים לישון, והוא יכול לבחור איך הוא רוצה ללכת לישון: עם סיפור, עם שיר, עם חיבוק, עם בובה שהוא אוהב. למחרת בבוקר אפשר לבדוק לו את השרירים, לבקש ממנו לקפוץ, ולהתפעל - יש לו כוח!

אני בוחר משמע אני אחראי

אבל הדברים, כידוע, לא תמיד כאלה פשוטים. כך, למשל, נתנו לילד לבחור בארוחה בין טוסט לחביתה, הוא בחר - וכמה דקות אחר כך התחרט. כאן עלינו לזכור עקרון מהותי - ולכבד את בחירתו של הילד. לכן לא נגיד לו משפטים כגון: "אבל אתה בחרת" או "בעיה שלך!".

במקרה כזה נשתמש בעקרון התקיפות האדיבה, שבו, כזכור, התקיפות היא כלפי עצמנו: אנחנו מכבדים את הבחירה שלו, ולא פוגעים בו. האדיבות, כרגיל, כלפי הילד: "מחר תוכל לבחור משהו אחר. אתה יכול לאכול את החביתה או לקחת לעצמך פרי". זו המציאות, וזכותו המלאה לבחור להיות לא מרוצה ממנה.

הבחירה באופציה הזו מולידה פעמים רבות מוטיבציה לייצר שינוי גישה ("טוב, נו, אני אוכל את החביתה") או לפעולה ("אני אכין לעצמי משהו אחר").

כשיש לנו בחירה אנחנו מרגישים שיש לנו מרחב תמרון, שיש לנו חופש לקבל את ההחלטות שמתאימות לנו. כך נבנית תחושת ערך: אני מחליט, אני בוחר, אני משמעותי.

לבחירות שלנו יש תוצאות, יש השלכות, וכמבוגרים אנו נאלצים להתמודד עימן. אם בחרתי שלא להגיע לעבודה - הורידו לי מהמשכורת. אם החלטתי לחנות באדום-לבן "רק לכמה דקות" - יש סיכוי שאקבל קנס.

כשזה מגיע לילדים שלנו אנחנו בטעות מאפשרים להם לבחור מבלי לקחת אחריות ולשאת בתוצאות של הבחירה שלהם. אם עדן אינה רוצה להתלבש בבוקר, אנחנו לא מלבישים בכוח ומסבירים: "את יכולה לבחור: את רוצה שאלביש אותך או שאת מעדיפה ללכת עם הפיג'מה?". אם היא בחרה בפיג'מה נביא לגן בגדים להחלפה בשקית.

אבל מה קורה כשעדן משנה את דעתה באוטו ומבקשת: "אבא,  בוא נחזור הביתה ותלביש אותי"?.

ההורה העסוק ביחסים (ולא בתוצאות) יסביר שאי אפשר לחזור הביתה, כבר מאוחר, ושהוא כן יכול להלביש באוטו או בגן. ההורה שעסוק עכשיו ב"לחנך" את עדן כדי "שתלמד לפעם הבאה" מסרב ומביא אותה בוכה לגן - "שתלמד לקח".

חשוב לזכור שישנם תחומים בהם הילד לא יכול לבחור. כך, למשל, את בית הספר והמורים הוא לא בוחר. פנאי, לעומת זאת, הוא המגרש שמאפשר לו לבחור, לנסות, לבחון מה מתאים לי. אפשרו לו לבחור חוג וגם להחליף חוג – אם הוא לא ינסה, איך הוא ידע מה הוא באמת אוהב?

עכשיו, רגע לפני הבחירות, זו הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילדים על בחירות באופן כללי. לפי מה אני בוחר, בין מה למה אני מתלבט ואיך בכל בחירה טמון ויתור על מה שלא בחרתי. זהו זמן מצויין להדרכה ואימון "איך בוחרים", נצלו את ההזדמנות. דברו על בחירות, על המשמעות של העניין, על הבחירות שעושה הילד בחייו. כאשר התוצאות אינן מסוכנות – אפשרו לו לחוות את תוצאות הבחירות שלו, ועודדו אותו! הוא ילמד לבחור, לקחת אחריות ולא פחות חשוב- ידע שאתם כאן בשבילו, מלווים, מעודדים ותומכים - ולא נמצאים כאן כדי "ללמד אותו לקח".

יפעת נוי, היא מורה במדרשה להנחיית קבוצות ב"מכון אדלר". אורית רוזנבוים , בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, היא מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר