דני לוואן: "דמותי - הומאז' לשחקנים באשר הם"
ב"מנועים קדושים", השחקן הצרפתי דני לוואן שוב משתף פעולה עם הבמאי החידתי ליאו קראקס - כשהפעם הוא מגלם את אוסקר האקסצנטרי, אותו הוא מתאר כ"צועני של סוגי אישיות". ראיון
בראשית שנות ה-80, חיפש במאי צרפתי צעיר בשם ליאו קראקס שחקן לסרט הביכורים שלו, "בחור פוגש בחורה". קראקס הלך לתיאטרון לראות את ההצגה "האידיוט" על פי דוסטויבסקי, ושם הוא מצא את שחקן החלומות שלו - דני לוואן, בן 21.
ראיונות נוספים בערוץ הקולנוע של ynet:
- בילי קריסטל: "יש המון לחץ בלהיות מצחיק"
- פרנק לאנג'לה: "אסור שתהיה מגבלת גיל לעבודה"
- איילה פישר: "סשה ברון כהן לא מטורף"
- כריסטופר ווקן: "אני לוקח כל תפקיד שמציעים לי"
"ליאו הזמין אותי לבוא לדירתו, ונתן לי תסריט. קראתי אותו ואני חייב לומר שלא הבנתי הכל, הוא היה מאוד רחוק מחיי כפי שנראו אז", שיחזר לוואן כשנפגשנו בפסטיבל קאן. "זה היה סרט תקופתי על גבר צעיר עם חיי אהבה מורכבים, עם הרבה תלבושות, וזה הזכיר לי את שייקספיר. לא היה לנו כסף לצלם את הסרט וחיכינו חצי שנה כדי להתחיל, אבל בסוף זה קרה".
"בחור פוגש בחורה" (1984) היה למעשה ראשיתה של ידידות מופלאה ושל שיתוף פעולה אמנותי בין קראקס ולוואן, שנמשך עד היום. זו היתה גם תחילתה של טרילוגיה פיוטית ומסעירה, מסוגננת ופוסט מודרניסטית, שכללה גם את הסרטים "זה אצלה בדם" (1986) ו"הנאהבים מפריז" (1991), בה לוואן גילם בחור בשם אלכס, האלטר אגו של קראקס.
אחרי הטרילוגיה הזאת הגיעה שמונה שנות שתיקה מצד קראקס, ואז הוא שיגר את "פולה X" - הפעם ללא לוואן לצידו. "שמחתי שליאו עשה סרט עם מישהו אחר, כי אני חושב שזה חשוב לנו לא לעבוד רק ביחד", הוא טוען. "זה חיובי שנהיה בקשר עם בעלי חיים אחרים...". ב-14 השנה האחרונות, קראקס בעל הדימוי המסתורי לא עשה סרטים, חוץ מגיחה בודדת בסרט האפיזודות "טוקיו!",שגם בו כיכב כמובן לוואן בעל המראה הייחודי.
לאור ההיעדרות הממושכת הזאת, לא מפתיע שפסטיבל קאן הריע כשקראקס החידתי שב במאי האחרון לריביירה הצרפתית עם סרטו החדש "מנועים קדושים". הביקורות התחרו בהמטרת סופרלטיבים, מ"יצירת מופת מסחררת" ועד "שיר הלל לאהבת הקולנוע". חבר השופטים, לעומת זאת, התעלם מאהדת הביקורת ולא העניק אף פרס לסרט. קראקס לפחות התנחם באהדת הביקורת האמריקנית במהלך עונת הפרסים הנוכחית, שהעניקה לו שלל מועמדויות ופרסים.
ב"מנועים קדושים", שמגיע אלינו בחמישי הקרוב, לוואן מגלם את אוסקר - גבר מסתורי המשייט בלימוזינה לבנה מפוארת במשעולי פריז, וכל הזמן מחליף זהויות. "'מנועים קדושים' הוא בעיני סרט חכם מאוד עם נגיעות של הומור", סבור הכוכב. "יש לו אמירה על העולם שלנו, והוא מבטא את הבגרות שליאו ואני הגענו אליה".
האם אוסקר הוא בעיניך דמות דמיונית או שהוא איש אמיתי? ואולי הוא בכלל שחקן?
"אוסקר חוזר לדירה שלו בסוף, אבל אנחנו לא יודעים - האם אלה החיים שלו? האם הוא מצלם סרט? הוא סוג של צועני של סוגי אישיות, וזה נכון לגבי כל שחקן, זה נכון גם לגבי. אני חוזר למשפחה שלי בסוף, אבל אוסקר לא. כל החיים שלו זה משחק ומפגשים עם דמות חדשה. כשאנחנו רואים אותו יוצא מהלימוזינה ונכנס למכונית חדשה, הוא רק נכנס לעוד תפקיד. זה הומאז' לא רק לי אלא לשחקנים באופן כללי, ואותי זה מאוד מרגש.
"החיים של אוסקר דומים לשלי. אני תמיד מרגיש צורך לשנות ב-180 מעלות את הדמויות שאני משחק - ולא משנה איפה אני, בבית קפה או חנות ספרים, אני מחפש משהו, משהו שאחרים יוכלו לחוות דרכי, משהו חדש לראות ולשמוע, הצורך לתת חיים לדמויות שונות בכל פעם".
בין פנטומימה, קרקס ותיאטרון רחוב
הרקע המשפחתי של לוואן בן ה-51 הוא כלל לא צועני או אמנותי. "אני בא מרקע של מעמד ביניים. אמא שלי פסיכולוגית ואבא שלי מאוד אהב קולנוע. מאוד הרשים אותי איך שהוריי מדברים על במאים עם המון רגש, וזה עניין אותי, העובדה שאנשים יכולים להתרגש ככה מאמנות, לשמור את זה ולתרגם את זה לאחרים".בעוד שהאב העדיף קולנוע, הבן דני גילה את קסמי הבמה. "הצעדים הראשונים שלי לא היו עם מילים אלא עם תמונה, שפת הגוף", מספר לוואן. "בגיל 13 ראיתי את הפנטומימאי מרסל מרסו ורציתי להיות כמוהו. עשיתי הופעות פנטומימה מול המשפחה וזה זכור לי כחוויה מאוד שמחה, כי הצלחתי להעביר רגשות בלי מילים וביטוי מילולי, רק עם גופי".
ואז החליטו בתיכון בו למד להקים קבוצת חובבים, והוא מיהר להצטרף אליה. "עשינו הצגות של ברכט ודומיו וזה היה מאוד חופשי, יכולנו להתבטא איך שרצינו, לא היה במאי ולא היה מי שיתן לנו הוראות. עשינו את התלבושות בעצמנו, ויצרנו מערכות יחסים חופשיות בין בנים ובנות ויכולנו לגעת זה בזו ולהתחבק אם היינו רוצים, היה לי חשוב ללמוד ולהכיר באפשרויות של ביטוי חופשי דרך הקשר פיזי.
"כשסיימתי תיכון ידעתי שאלמד משהו בתחום, התלבטתי בין תיאטרון וקרקס. הקרקס תמיד ריתק אותי, ומאז תחילת הקריירה שלי ניסיתי לתרגל את כל מה שעושים אנשי הקרקס - תנועות ומחוות של ליצן. אבל תיאטרון הרחוב הוא המקום הטבעי שלי, והוא שונה מהקרקס, אז בחרתי בו. אמרו לי גם שאני יכול להיות רקדן, וזה נכון, אבל בעיקר רציתי לדעת איך לתרגם מילים לחיים".
הפריצה של לוואן בקולנוע, בזכות שיתוף הפעולה עם קראקס, הפכה אותו לשחקן מוערך ומבוקש, שגם יוצרים אחרים שמחו לעבוד איתו - כולל קים קי דוק, הרמוני קורין וז'אן פייר ז'אנה. אבל עם כל הכבוד לשמות הנכבדים האלה, ליבו ונאמנותו של תמיד נתונים לאיש שגילה אותו וחשף אותו לקהל הרחב.
איך השתנו היחסים בינך לבין ליאו במהלך שנות ההיכרות שלכם?
"יש בינינו שותפות מאוד מוזרה. עשינו חמישה סרטים יחד ואני עצמי בהלם מזה, ומתחיל רק עכשיו לקלוט ולהעריך את הקשר הזה, את המסע הארוך שאנחנו עושים יחד. לא תמיד היחסים הם קלים ונעימים. למשל, במהלך עשיית 'הנאהבים מפריז', במובנים מסוימים זה היה כמו להיות בכלא. והיו הרבה רגעים טראומטיים בעשייה של הסרט. אני, ליאו וג'ולייט בינוש עברנו שם יחד חוויות מאוד אינטנסיביות, כולל משבר אמנותי וכלכלי.
"אין ספק שהעבודה של ליאו ואישיותו מאוד השתנו והתפתחו בשלושים שנות קריירה. אגב, אף פעם לא היינו חברים טובים, היינו ביישנים אחד עם השני, אבל כן למדנו להכיר היטב זה את זה".
