הכל מתחיל באמא, ובספרים
הסופר קובי עובדיה מאמין בשני דברים. אחד מהם הוא אמא שלו. בספרו הראשון "העונה האחרונה של מוטי ביטון" הוא מתאר טרגדיה משפחתית כואבת. בעקבותיה הוא חוזר לעוד חמישה ספרים שנוגעים לו בלב, וכואבים כמו שצריך את דמות האם
אני מאמין בשני דברים: אלוהים ואמא. המורה שלי לתסריטאות לימד אותנו פעם שבשביל לכתוב תסריט טוב, אתה צריך לרדת לעומק, למקום שבו מסתתרים הפחדים הגדולים ביותר שלך. רדו למערה שלכם הוא ביקש, ותכתבו לי עמוד על הפחד הכי גדול שלכם, על סוף העולם שלכם. ישבתי מול עמוד לבן, ושאלתי את עצמי מה הדבר שהכי מפחיד אותי. וזה היה לי מאוד ברור מה הכי מפחיד אותי, מפחיד אותי שיקרה משהו לאמא שלי. כי בלי אמא, השמש לא תזרח מחר בבוקר. כי בלי אמא, יעלמו השנים. לקחתי נשימה עמוקה, וכתבתי את העמוד העצוב ביותר שאי פעם כתבתי. את "העונה האחרונה של מוטי ביטון".
- לחצות את סף הספרים עם אייל דותן
- ילדות בספרים: מיכל זמיר נזכרת
- יגאל צור מטייל בהודו בספרים
הספר מציג נער מתבגר מירוחם שכותב אופרת סבון נוסח "שושלת" בשביל להתגבר על טרגדיה משפחתית כואבת. אמו כואבת במיטתה, והוא מדמיין עבורה עולם טוב יותר, עולם בו גילה אלמגור היא האם של הגיבורה, עולם בו אין אבטלה וחלומות מנופצים, עולם בו אמא קמה בבוקר, והיא לא בדיכאון יותר. הנה חמישה ספרים נוספים שכאבו את אמא:
"יומן אבל", מאת רולאן בארת
במשך חצי שנה ישב בארת ליד מיטת אמו האהובה והגוססת וסעד אותה. יום לאחר מותה, התחיל רולאן בארת לנהל "יומן אבל" במשך שנתיים. בכל יום כתב מחשבה אחרת על אמו, ומה שהתקבל לבסוף הוא אחד הספרים מכמירי הלב שנכתבו. כל מחשבה תוקפת מכיוון אחר את הגעגוע אל אמא, כל מחשבה מתמודדת באופן שונה עם הבור השחור שנוצר בעקבות חסרונה.
"מאז שאמא איננה, אין בי עוד אותה תחושת חירות שהייתה לי בנסיעות", הוא כותב בעמוד אחד, ובעמוד אחר "שלג, הרבה שלג על פריז; זה משונה. אני אומר לעצמי, והדבר מכאיב לי: היא לא תהיה כאן עוד לעולם כדי לראותו, כדי שאספר לה עליו". בארת מסתובב כאדם חדש בעולם, אדם שבשל כריתת האיבר המרכזי בגופו, רואה את הכל באור חדש לגמרי. כל מקום שאליו הוא מגיע, כל פעולה שאותה הוא עושה, מעלה בו את זכר האם המסרב לדעוך בו, זכר אם שרק משנה צורה וצבע כל יום, ומגלה לו את האמת על סופיות העולם.
"הקיץ של אביה", מאת גילה אלמגור
אחת מהיצירות שהכי השפיעה עליי בזמן כתיבת הספר, היא ללא ספק "הקיץ של אביה" המיתולוגי. גילה אלמגור מספרת שבזמן שהייתה כבויה בדיכאון במיטתה, הכה בה ניצוץ שהוביל אותה לכתוב את הספר בתוך פחות משבוע. זכרון ילדותה עם אמה השתלט על ידיה, והיא מצאה עצמה משחזרת אותו על הדף בסדרת מונולוגים קצובים.
אביה היא ילדה עצובה שהושארה במוסד בימיה הראשונים של המדינה. ביקור אמה, ניצולת שואה בעלת אישיות גבולית, מאלץ אותה לוותר על ילדותה שלה, ולהתמודד עם הכאב שאמה שרויה בו. הסרט האלמותי שנעשה על פי הספר כבר הספיק לשרוט את כולנו, ולגרום לנו לפחד מ"מומהולדת" לנצח נצחים, אבל עדיין, קריאת הספר הקצר הזה מותירה רושם עמוק אפילו יותר- הילדה מנסה לספר סיפור שיש בו תקווה, תקווה להתבגרות אל עולם יפה יותר, תקווה למציאת דמות אב - אבל הצל הכבד של אמה מאפיל על הסיפור, וגורם לו לסוף אחר.
"זה הדברים", סמי ברדוגו
גיבור הספר של סמי ברדוגו, לוקח חופשה של שבוע מעבודתו לצורך משימה שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות כבר הרבה שנים. אי אפשר לדחות את המשימה הזאת עוד, מכיוון שהזמן אולי קצר, "עוד בחייה אני מחכה למותה", הוא כותב בהתחלה. המשימה היא ללמד את אמו המרוקאית לכתוב ולקרוא עברית. הוא חוזר אל נוף ילדותו הנטוש בשיכון עמידר, ומכריח את אמו להיות משכילה. הישראלים המשכילים הם המודל הנשגב מבחינתו, והוא רוצה שגם אמו, שאחראית לעבר הנמוך שלו, תצטרף אליו ל"הווה הגבוה". הוא מנסה ומנסה, עד שלפתע האם פותחת את פיה, ומתחילה לגולל באוזניו בעברית המדהימה שלה את קורות חייה הסוערים.
נדמה כי במרוקו הפראית החיים היו אמיתיים וראויים הרבה יותר מאשר בהווה האקדמאי הישראלי היבש שלו. "רגע אתה תשמע לי משהו שאני נגיד לך, בסדר? רגע תשמע מה אני יש לי לגיד לך למה עכשיו ככה אתה רוצה ללמד אותי את האותיות אבל אני אומרת לך יש לי משהו אחר לדבר אותו, רגע תשמע אותי מה אני אומרת לך לפני שאתה בא לי עם האלף ועם הבת".
"דולי סיטי", אורלי קסטל בלום
"דולי סיטי" הוא אולי הספר הישראלי הרדיקלי ביותר שנכתב על אמהות. הוא שובר כל מיתוס אפשרי על אמהות בכלל, ועל אמהות ואלוהות בפרט. דולי היא דמות של פסיכופטית שהדחף האמהי שלה מתואר כמחלה ממארת. בתחילת הספר היא רוצחת קברן, וברכב שלו היא מגלה תינוק חולה בתוך שקית. מהרגע הזה הופכת דולי לאם היהודייה, הישראלית: הילד נקרא "בן", ודולי יודעת שהיא תצטרך לשלוח אותו לצה"ל, להגן על המדינה. היא מקעקעת את מפת ישראל על גבו, ובהגיעו לגיל בר מצווה, היא מופתעת לגלות שהגב שלו חזר לגבולות 1967.
דולי מסתובבת בתוך "דולי סיטי", עולם מוטרף שכל המעשים שמתרחשים בו נראים אלימים. בתוך כל אלו, העוגן היחיד שלה לשפיות הוא התינוק, שאותו היא מטפחת ומנתחת ללא הפסק בשביל להפוך לילד ישראלי מושלם. הספר מעלה שאלות על העמדה של קסטל בלום כלפי המושג "אמהות", ולקראת סופו עולה השאלה בנוגע ליחסים האמיתיים של דולי והבן שלה.
"קול צעדינו", רונית מטלון
הרומן השלישי שכתבה רונית מטלון נפתח בקול צעדיה של אם השבה לביתה. הקול המוכר הזה, שממלא את רובנו בתחושות טובות, ממלא את גיבורת הספר בחרדה קשה. הספר מעלה זיכרונות של משפחה מזרחית בשלושת העשורים הראשונים של המדינה. אב המשפחה עזב את הבית לטובת פעילות פוליטית רדיקלית נגד קיפוח המזרחים. "הם היו שלושה בצריף: האח הגדול, האחות הגדולה, והילדה. האם לא הייתה עוד מישהו: היא היתה הצריף".מטלון מתארת חיים שלמים בצילה של אם גדולה מהחיים, בעלת נוכחות אלוהית מסרסת. היא מתארת כל פרט ופרט בה. פרקים שלמים מוקדשים לתיאור כפות הידיים הכהות והזריזות שלה. היא מפחדת ממנה ומעריצה אותה בו זמנית. זיכרונות רבים אחרים צפים בתוך הספר, אבל נדמה שזכרון האם מעפיל על כולם. מילותיה ננעצו בגוף המספרת כמו מסמרים, ודמותה מכונה "האמא", ומתוך גופה נולדות השפעות הרסניות על כל שאר העלילות בספר.
ספרו של קובי עובדיה "העונה האחרונה של מוטי ביטון", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר וקסת.
לפנייה לכתב/ת 
