"זה הדבר הכי מאתגר שעשיתי אי פעם בחיי"

ג'וש ניומן, בן 22 יליד וולנט קריק, קליפורניה. משתתף השנה בתכנית "עמיתי הוראה" דרכו הגיעו השנה עשרות צעירים מארה"ב לישראל כדי ללמד אנגלית בהתנדבות בבתי ספר ברחבי הארץ.

בארבעה וחצי חודשים הראשונים של מגורים בישראל כל יום הביא איתו הרפתקאות חדשות ותענוגות: טיילתי לצפת, ירושלים, תל אביב, נתניה וערים רבות נוספות. צפתי בים המלח והלכתי ברגל ברמת הגולן אבל ההרפתקאות הגדולות באמת שלי היו בהוראה. בית הספר בו אני מתנדב הוא הוא בי"ס דתי קטן בשכונה ג' הידועה כאחת השכונות המוחלשות של באר שבע.

כדי להבין את האווירה בבית הספר תצטרכו לעצום את העיניים ולדמיין רחבה מגודרת עם בניין אחד גדול שמאכלס את רוב הכיתות. בניין נוסף מכיל את המשרד וחדר המורים ועוד אחד שמשמש גם כבית כנסת ואודיטוריום. עכשיו תוסיפו לזה צעקות של ילדים משחקים כדורגל ומורים מתווכחים אחד עם השני בדרך שרק ישראלים יכולים להתווכח.

איציק המאבטח שומר על עין צופייה המשגיחה על כל המתרחש במתחם. כל זה לא ממש

משתנה כשהצלצול נשמע ומסמל את תחילת השיעור הבא. רוב הילדים באים והולכים כרצונם ובתוך כיתה בבית הספר אין הרבה הבדל מהחצר.

ראיתי כסאות מתעופפים, מורים נבעטים ומאבקים תמידיים בין תלמידים. התלמידים מתעלמים מתחינות המורים לשקט וסדר, ובאופן סדיר ניתן לשמוע קול בכי של מי שהפסיד בריב חסר פואנטה.

אבל ברגע שמתרגלים לאי השפיות הזו, הילדים לא ממש שונים מילדים אמריקאיים. הם כולם רוצים חיבוקים וכיפים, לשמוע מחמאות על המאמצים שלהם ומדבקות סמיילי מחייכות מביאות חיוך שאין לו מחיר לפרצופים של כל הילדים.

 אחרי מספר חודשים כחבר סגל אני כבר לא נחשב "הפרעה" בכיתה אבל זה לא אומר כלום במונחים של סדר.

כשאני הולך במסדרון אני מרגיש מה זה להיות סופרסטאר כשעשרות מעריצים מתנפלים עלי בכל רגע נתון, אין כמעט רגע שעובר בלי כיף או "מה נשמע?" מספר פעמים. זה בלבד הופך את העבודה שלי לשווה את הכל. לדעת שהנוכחות שלי יכולה לגרום לילדים האלה, רובם ממשפחות מפורקות, להרגיש מיוחדים היא תחושה מדהימה.

בשבועות האחרונים, ממש התחלתי לראות את פירות העמל שלי. תלמיד דיסלקטי מכיתה ד' שעבדתי איתו התחיל להיות יותר בטוח ביכולות הראיה שלו וממשיך לדמוע דרך כל סיפור שהוא קורא. הבוקר פגשתי במקרה את אמא שלו שסיפרה שהיא רואה שינוי ממשי ושהוא ממש נהנה במפגשים שלנו.

למרות שרוב העולים מאתיופיה בבית הספר מדברים מעט מאוד אנגלית, אני בר מזל לעבוד עם כמה מהם במהלך השבוע. מ', תלמיד כיתה ה' עם אולי האנגלית הכי טובה בבית הספר חווה כמה רגעי "ואו" של הבנה. הרגעים מהסוג שהופכים את להיות מורה לשווה. בדרכי הביתה היום הוא צעק את שמי כשהאוטובוס שלו חלף על פני, מנופף בפראות כשראשו מחוץ לחלון. מיותר לציין שאני אוהב את העבודה שלי.

רק עוד מכשול שיש לעבור בתהליך

כל פעם שמישהו שואל על החוויה שלי עד כה אני אומר להם ישירות שזה הדבר הכי מאתגר שעשיתי אי פעם בחיי. מעולם לא היה לי יום קל בבית הספר. הפכתי להיות מושקע בילדים ולמרות שיש ימים שאני

חושש מהתלמידים ה"קשים" זהו רק עוד מכשול שיש לעבור בתהליך של להעניק להם השראה.

במהלך השבועות הראשונים שלימדתי היה לי ספק אמיתי אם ניתן לעשות שינוי אמיתי. רוב הילדים מדברים מעט מאוד אנגלית או בכלל שלא ולא תמיד ניכר שיש להם רצון ללמוד. אבל כל אחד מהניצחונות הקטנים האלה הוכיח לי שזה לא המקרה. בימים שאני מלמד תלמיד אחד אות חדשה או אחר איך לבטא את "יום רביעי" - הילדים האלה הופכים את הכל לשווה.

עמיתי הוראה היא אחת מתוכניות רבות בפרויקט'מסע ישראל' של הממשלה והסוכנות היהודית, שמביא בכל שנה יותר מ- 10,000 צעירים מקהילות יהודיות לשנת לימודים והתנדבות בארץ.

המתנדבים האמריקנים משובציןם בסיוע משרד החינוך, כעוזרי הוראה לאנגלית בבתי ספר יסודיים בערים שונות. במקביל להוראת האנגלית הם מתנדבים גם לאחר שעות הלימודים ועוזרים לתלמידים בתחומים כמו אמנות, מוסיקה, ספורט, דרמה ומחשבים.

• לאתר מסע בישראל לחצו כאן .
• לעמוד הפייסבוק לחצו כאן
• להיכרות עם תוכנית "מסע בישראל" לחצו כאן .