מפלגת מורשת אבות
איפה ימצא בן גוריון מספיק מפא"יניקים אשכנזים, למה גולדה לא תבחר באישה, איזה פתק יתאים היום לרבין ומי ירחיב לשמיר את הלב (רמז: לא הבן שלו)? מכונת הזמן יוצאת למשאל בחלקת גדולי האומה ואצל אלה שיבדלו לחיים ארוכים במגדלים
כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet
הסיפורים הכי חמים לפני כולם - בפייסבוק של ynet
הוא היה רוטן קצת, מן הסתם, וכדי לברר מי נגד מי היה מצווה "הביאו לי הפועלים העבריים!", ואז היינו מסבירים שהם תאילנדים ואריתריאים, והוא היה מבקש "מצעי כל המפלגות, בלי חרות ומק"י", והיינו אומרים לו - אין חירות, אין מק"י ומצעים זה בסך הכול כביסה מלוכלכת. ובכל זאת, הנה העובדות.
ובן גוריון, עדיין ישישון מכמיר לב עם כוח ענקי, היה משמיע אנחה מזרח אירופית ארוכה ארוכה ומתיישב לבחור מבין השפע הלא מוכר.
הוא היה פוסל את הימין הקיצוני באורח אוטומטי מבלי לבדוק בציציותיו. היה מפליא אותו לדעת שיש לו ציציות אמיתיות. אחר כך היה מבקש לתלוש את שערות ראשו בשל פריחתן של המפלגות החרדיות: לא לילד הזה פילל כשאישר אי-גיוס ל-400 תלמידי ישיבה, רק בגלל הערכה עצומה לחזון איש זצ"ל, וללימוד עצמו - אבל ודאי לא לאורח החיים הפרזיטי שהללו כופים על המדינה כיום.
האיש שטבע את "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה שיעשו היהודים", האיש שהתנשאותו כלפי מזרחים צורבת עד היום, הביטחוניסט המובהק שגירש מאות אלפי ערבים ב-48' ובכל זאת שאף להגיע איתם להסדר כלשהו, ועדיין ידע שלא ישכון עם לבדד כל ימיו - היה מוצא פרטנרית לדעותיו ככל הנראה רק בתנועה של ציפי לבני. היותה אישה לא היה מטריד אותו, בשל תקדים גולדה; היותה בתו של אביר המשפחה הלוחמת היה מפריע לו יותר, אבל מי כמוהו יודע שאנשים משנים את טבעם, ומה שמבחינתו הוא בבחינת עוון הורים, ודאי אינו דבק בבנותיהם.
בחינה מדוקדקת של שמות חברי התנועה במקומות הריאליים הייתה ממלאת אותו סיפוק: מלח הארץ, חלבה ודמה - כולל איש מיהדות מרוקו שבאמת הגיע רחוק, והיה - כמוהו - שר ביטחון ואזרח. אבל הרוב אשכנזים, כמו שצריך, ומצטיינים באקטיביזם מפא"יניקי שכזה ולא אומרים יותר מדי לפני הבחירות, כדי לא לבלבל את העם.
לשרת באופוזיציה
אל משה שרת היינו מגיעים לאט ובמתינות, אולי עם צלילי כינור כמו שאהב, אולי עם ספר חדש בהוצאת "עם עובד" שבראשה עמד כשפרש מראשות הממשלה. הוא היה מזדעזע מצוק העתים: הרוח העברית מידלדלת, העם מחולק לשבטים מסוכסכים, מצב החינוך בכי רע, זכויות סוציאליות של חלשים נרמסות מכל עבר והכוחניות פושה בשיח הפוליטי כמו גם בחיי המעשה. היינו מציגים לו את כל החלופות, והאיש שמימיו לא פחד לשבת באופוזיציה ותאוות השלטון הייתה לו כחטוטרת, לא היה מהסס הרבה לפני שהיה מוצא את הפתק של מרצ.
געוואלד, אדון אשכול
ראש הממשלה השלישי צריך קצת יידיש כדי לשוב לתחייה: געוואלד, אדון אשכול. המצב לא טוב. מכל עבר קמים עלינו לכלותנו - ומי יצילנו מידם? הוא היה נדהם ממותה של מפא"י, והוא לא היה יודע מה לעשות בלעדיה. יציר כפיה של המפלגה, בנה המוצלח שלא ידע מה לעשות בלי סינורה וביטחונה, לא היה מביט ימינה או שמאלה לפני הדרישה לראות מה עוללה לה ההיסטוריה.
האחות גולדה
את השטיקים האלה היא מכירה היטב: כשאישה עומדת בראש מפלגה, היא צריכה לשכנע גברים שהיא לא ביץ'. איך עושים את זה? מוציאים מהבוידעם את הרגש האימהי ומתרגמים אותו לקולות בקלפי. עובדים על דימוי רך, עם מחרוזת פנינים ותיק יד קטון, אבל לא דימוי ממש נשי, וכך נשארים בנעלי גולדה הנוחות ללא עקבים.
איש לא יודע שבחדרי חדרים או במטבח שלה היא יודעת להביט בחבורת גברים במבט מקפיא דם ומכווץ אשכים ולעשות בדיוק, אבל בדיוק, מה שהיא רוצה. ומי יכול עליה, מי? אפילו לא הפסקודניאק הזה, דיין, שבגללו איבדה את ראשות הממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים. אז מה תעשה?
משוחררת מכבלי מחויבות קואליציונית ואחרת, נקייה מהתחשבנויות ואחרי כל הצעטאלך - גולדה מאיר לא תצביע עבודה. היא תחפש את הצבר החדש שאותו היא מעריצה כל כך, את זה שמאמין כמוה כי אפשר לדכא ערבים עד צאת נשמתם והכול יהיה בסדר אם רק נמשיך במפעל ההתיישבות. ואיזו אנגלית משובחת וגומות מתוקות יש לו, לנפתלי הזה.
מה לא נגלה לרבין
הכי עצוב להעיר את יצחק רבין, כמובן. וגם איך, איך אפשר לגלות לו את כל האמת? נעשה זאת בזהירות: נאמר לו שיש מפלגה שדרכה דומה מאוד לזו שהוא ביקש לקדם אפילו בערב האחרון ההוא. שהיא קטנה. ששולה אלוני כבר מזמן פרשה ממנה אבל הלהט שהשאירה לממשיכיה עודנו קיים. ששום דבר לא התקדם בתהליך השלום מאז הלך מאיתנו מפני שאיש לא רצה שיתקדם. שמזמן, מזמן לא היו כאן השקעות בחינוך, ברווחה, בצמצום פערים בין יהודים לבין ערבים כמו שהיו בכהונתו השנייה - כי על הראשונה לא צריך להרחיב את הדיבור, הכול השתנה בין 1977 ל-1992, ומי כמוהו ידע להבין את השינוי ושהעם רוצה מהפך חדש.
הניחו לו
נלחש על אוזנו משהו שרק הוא יוכל להעריך נכונה: זהו, יצאנו מן הביצה הלבנונית ב-2000, ונכון שמאז הייתה עוד מלחמה אבל איש לא סיבך אותנו בכניסה לביירות והנה היינגעלע, בנימין נתניהו? כבר אפור שְׂער בעצמו, פעמיים ראש ממשלה, בדרך לשלישית. סליחה, אבל אין לו מצע. הוא לא חושב שזה חשוב. וגם אין לו, איך לומר זאת... יותר מדי דרך ארץ בפני אומות העולם. וגם אין לו הישגים גדולים להתפאר בהם, לבד מן הכלכלה שבה הוא, מנחם בגין, לא הבין כלום.
איפה הוא גר? בבית מידות בקיסריה, מעשן סיגרים יקרים, חובב שועים ורוזנים, לא מצטנע בכלל. כבר לא מצטנעים אצלנו, כבר לא גרים בדירת שני חדרים ברחוב רוזנבאום, כבר לא לובשים חליפות מיושנות וכבר לא מוצאים מקום לבנו של מנחם בגין בתנועה שאותה הוביל האב בעמל ובייסורים אל השלטון. הדר ז'בוטינסקאי? אף אחד לא יודע מה זה, ואף אחד לא חושב שזה טוב.
והוא רוצה להפציץ את הכור באיראן, מה שאולי יעלה חיוך על פניו של האיש, שכמה ימים לפני הבחירות שלח מטוסים לעיראק למשימה דומה אבל מסוכנת הרבה פחות. הוא חייב להחליט אם זו הרפתקה שסופה באסון, והוא חושש מן הביטחוניסטים עם המפות שיבלבלו אותו שוב: אני חושבת שהאיש שימיו האחרונים עברו עליו ברחוב צמח יבקש שוב, כמו אז: הניחו לי מכל זה.
השפם ירעד
הבן שלך, נאמר לו, התברג בליכוד-ביתנו, שזה ליכוד עם ליברמן. זוכר את ליברמן? נהיה מוציא ומביא גדול, גדול מאוד. הוא יצמצם עיניים. השפם ירעד קצת. הוא לא ישתכנע בקלות, וכמי שכל ימיו, גם בראשות הממשלה, חשב ופעל כלוחם גרילה עיקש, יבקש לעיין שוב ושוב בפרוגרמה של הבית היהודי. הלב יתרחב לו: זה בדיוק, אבל בדיוק מה שרצה ולא נתנו לו לעשות. לספח את מי שאפשר, לשטח את כל היתר, לנצח בעוצמתנו הצבאית ולעשות חיל בכוחנו העודף.
פרס ההוא, פרס הזה
כבוד נשיא המדינה נקלע לכאן פעמיים. פעם בגלל רוטציה, פעם בגלל רצח. אפשר לזכור מעשרות שנותיו בפוליטיקה המון תפניות, אבל צריך לזכור לפחות אחת: שפרס מודל 1975 וכמה שנים לאחר מכן היה שבוי בקסמם של המתנחלים וראה בהם את הציונים האמיתיים. בנט היה מפיל אותו אפיים ארצה. פרס היה מוכן להעריץ לרגעים אפילו את הרב לוינגר, ותודו שבנט מגשים בגופו חזון הרבה יותר פרסי: גם הייטק, גם כיפה, גם יישוב ארץ ישראל? לפני שנבט בו חיידק השלום, לא היה מהסס. ומה רע באיילת שקד? בטח אפשר לשוחח איתה מעט על שירה או ספרות צרפתית, לא?
יש לי ספק גדול אם פרס שלאחר מות רבין היה מצביע למפלגת העבודה של ימינו. אין מפלגה רחוקה יותר ממנו בחזונה, או באין-חזונה, בתחום המדיני: בכעס, בייאוש, היה צריך לבחור בין פתק לבן לבין מרצ.
מהומה של נמלים
אהוד ברק היה מעדיף, אם אפשר, להיות בחו"ל ולעשות לביתו ביום הבחירות. כך נהג תמיד כשלא היה נוח. למשל, מיד אחרי הבחירות שבהן
הפסיד ועזב מפלגה מפוררת ומוכת חובות. או במלחמת שלום הגליל השנייה, כשלא התייצב לעשות משהו, לא חשוב מה, וישב בחו"ל. ממרומי מגדל כלשהו, כל המהומה הפוליטית הזאת היא בעיניו מהומה של נמלים. ואם בכלל שומעים אותה מעבר לזכוכית המחוסמת, תמיד אפשר לגשת לפסנתר ולנגן משהו.
בנימין נתניהו מאוהב בבנימין נתניהו. אין בכלל שאלה. אהוד אולמרט יצביע קדימה. או לפחות יאמר שהצביע כך. לא שהוא חושב ששאול מופז ראוי, או שקדימה בלעדיו ראויה: הוא צריך מפלגת מדף. לא שהוא שוקל כרגע ברצינות לחבור לשורותיה מיד לאחר הבחירות ולעשות משהו בציבוריות, חלילה; הוא פשוט מחכה לשעת כושר. או שלא. לך תדע. כל עוד אפשר לשחק בנדמה לי, ישחק. אולי בכלל ייתן את קולו ליאיר לפיד, ואולי רק בגלל החברות עם טומי - ויגיד שהצביע מופז. כמה טוב שהבחירות חשאיות.
לפנייה לכתב/ת 
