"אני לוחמת בבורות שקשורה באפליית נשים"

העיתונאית, מגישת הטלוויזיה והפעילה החברתית, הפוליטית והפמיניסטית בילי מוסקונה-לרמן היא בשבילי חידה. מצד אחד היא מתחברת מאוד למורה הרוחני ג'ידו קרישנמורטי, שטען ש"קודם כול ולפני הכול, על כול אחד מאתנו לשחרר את עצמו מבורות ומאלימות", ומיודדת עם המשורר ואיש הרוח אדמיאל קוסמן, שטוען ש"כל ניסיון לשנות את העולם הוא ביטוי של אגו פאלי", ומצד שני היא נאבקת בנחישות ובעוצמה לשינוי חברתי-פוליטי, בזירות שהאנרגיה והשיח השולטים בהן הם לוחמניים ואלימים. שאלתי אותה איך היא חיה עם הפיצול הזה.

בדיוק סיימתי לקרוא ראיון עם הנזירה המערבית הראשונה שקיבלה תואר "גשה", שהגיעה לארץ לקדם את ספרו של הדלאי למה, והיא מסבירה בו שחמלה אין פירושה להפוך לשק אגרוף. היא נותנת שם דוגמא של ילד אלים, שהתגובה הנכונה אליו היא תקיפות, גם פיזית. וזה לגמרי נכון, אם כי קשה ליישום, ונתפס לפעמים, כמו שתיארת, כמעשה מפוצל.

אני באמת לוחמת חריפה בבורות שקשורה באפליית נשים, ובמישור הזה אני מסתובבת בעולם עם כלי נשק מושחזים. כי תבין, האפליה המגדרית היא כל כך נוראית, היא כל כך עמוקה, היא כל כך מופנמת בתרבות, שהיא קיבלה פרצוף של נורמטיביות. ואז יוצא שאני פועלת מול הנורמטיביות, הנורמליות, הסטנדרט - ואיך בכלל אני מעיזה להיות כזאת לוחמנית?

הדימוי התוקפני של הפמיניסטיות האגרסיביות נובע גם מהעובדה שהאפליה מתחפשת לנורמה, וגם מהעובדה שהסטריאוטיפ של הדימוי הנשי בנוי על רוך, נעימות, עיגול פינות, התרחקות מפוליטיקה. ואני עושה ההפך: כל פעם שאני נתקלת בבורות מגדרית שמתחפשת לנורמטיביות ומתבססת על תחושת עליונות – אני מיד שולחת חץ.

"נעימות לא עוזרת פה"

מניסיון למדתי, שנעימות לא עוזרת פה. הכוחנות דורשת שוויון כוחות מולה. ולימדתי את עצמי לדבר באותו כוח או באותה שפה, שבה מדברת הבורות שמייצרת את האפליה. והמחיר שפמיניסטיות משלמות הוא בפגימת הדימוי הנשי והרך. אבל אני מוכנה לשלם את המחיר כדי להשמיע את האמת בצורה שתהיה חריפה, שתזעזע. ומניסיוני זה גם עובד.

לעומת זאת, במרחבים התודעתיים אני מזדהה לגמרי עם העובדה שכולנו אותם בני אדם בדיוק. גברים ונשים, בשר ודם. והגישה הרוחנית הזו, שכולנו אחד, מתחברת עם הגישה הסוציאליסטית, שכולנו שווים וזכאים לחיות חיים שיש בהם השכלה, וביטחון תעסוקתי, וכבוד הדדי, הגישה הזאת מאפשרת להלחם במישור החומרי הגס של החיים, באזורי הבורות, שם מתרחשות האפליות.

כך שעל דרך ההיפוך, דווקא הגישה הרוחנית, שרואה בכולנו לא נפרדים ושווים, היא אבן בסיס למלחמה בבורות, באי צדק ובחוסר שוויון.

פילוסוף, שאת שמו איני זוכרת, אמר: "העבודה הכי קשה שלי בחיים היא ליישב את הסתירות בתוך עצמי", ואכן אזורי התודעה של מה שאתה קורא "הרוח" שונים לגמרי, אנרגטית, מכלי המלחמה שאתה נדרש להם במאבק על חוסר הצדק והאפליה במרחבי היום יום.

ויחד עם זה, לטעמי, אקטיביסט פוליטי בעל 'אופק רוחני' מייצר אקטיביזם שיש בו גרעין עקבי, שעניינו תפיסת שוויון בין בני האדם כערך עקרוני. תסתכל למשל על העבודה של תמר גוז'נסקי, דב חנין או אובמה. כשהם מדברים, אתה מיד מרגיש את הגרעין השוויוני וההומני של תפיסת העולם שלהם. ואותי הם תמיד מרגשים מחדש. כי מה הטעם לחיות בפאסיביות בורגנית ולהרגיש שלם ורגוע ברמה האישית כשבחוץ משתוללות שריפות? ובחוץ יש כיום הרבה מאד שריפות. אז מה, תשבי כל היום בבית ותעשי מדיטציה ותחקרי את העצמי בזמן שהכול מסביב בוער?

זה לטעמי ההבדל הדק אבל העמוק בין הניו אייג', שבורח לאנוכיות רומנטית, שכולה חתירה לשלוות רוח מדומה ותפיסה הרמונית של העצמי, לבין אופק רוחני שהערך שלו הומני והוא בוחר להיות במגע עם הכאב, חוסר הצדק, המפלה, ולצאת מולם לקרב - אבל עם תודעה נכונה.

ואת - האם את חשה שאת יוצאת לקרב עם תודעה נכונה?

אם אתה שואל עלי באופן אישי, אז יכול מאד להיות שאני לא תמיד יוצאת לאזורי המלחמה עם שלוות הנפש ואורך הרוח הראויים. לפעמים, ובמיוחד מול הסוגיה הפמיניסטית, אני קיצרת רוח, ובמיוחד מול מי שתופס את עצמו נאור ורוחני, וחוזר ומדקלם את דפוסי האפליות כשהם מחופשים לנורמליות במיטבה. במקומות האלה לפעמים אני ממש מתייאשת, והייאוש שלי לובש לפעמים צורה של תוקפנות יתר.

ואיך את מסתדרת עם קוצר הרוח שלך, שלפעמים יש בו גם טונים של זעם?

אומר לך בפשטות ובכנות, שחלק מהזעם הוא טקטיקות שסיגלתי במרחב התקשורתי כשהייתי צריכה למשוך תשומת לב. מול סוג מסוים של תוקפנות, בתוכניות פופוליטיקה למיניהן, אם לא עונים באותו כוח נבלעים או מתאיינים. וגם שיש לי ההפרעות הביוגראפיות הקטנות שלי. כשיש בסביבתי גברים כשמגיבים אפילו לרגע בכוחנות שאני נותנת לה פרשנות של 'הקטנה', יש לי קפיץ קטן ופנימי שמזנק. לא תמיד יש לי שליטה עליו. זאת ההפרעה הקטנה שלי ותאמין לי שאני משוחחת איתה כל יום. אני מודה - אני בכלל לא פטורה מהצורך לעשות עבודה על עצמי.

עמיר, בשאלה הזאת אתה לוקח אותנו למרחב הפסיכולוגי, שבודק עד כמה אנשים מודעים למה מפעיל אותם. האם אתה חושב שביבי, למשל, מבין שהמגלומניה התוקפנית שלו מעידה על פוסט טראומה שואתית? ושליברמן, שחי בצעירותו בסביבה אנטישמית, קושר בין חוויות העבר שלו לתפיסות הכוחניות שהוא מפעיל בהווה? יש אנשים שעוצרים לשאול שאלות ולבדוק את האוטומציה של ההתנהגויות שלהם ויש כאלה שלא. ופה בעצם ההבדל. והעצירה הזאת וההתבוננות מחלקים את בני האדם לשני מחנות.

תשווה בין הדיבור המתון והמשכיל של דב חנין לזה של נתניהו. האחרון פועל על אוטומט, והראשון ניכר שיצא לו לשבת עם עצמו, לשאול את עצמם שאלות, לבדוק, לברר, ולצאת החוצה כשהם מגיבים למשהו יותר גדול מאשר הפצע באגו של עצמם.

נראה לי שהכוחות שפועלים בזירה החברתית-פוליטית מקשים מאוד על האפשרות "לשבת עם עצמנו, לשאול שאלות, לבדוק את עצמנו ולצאת החוצה רק כשמשהו יותר גדול מהאגו שלנו מניע אותנו".

יש בזה הרבה אמת. אני, כשהתחלתי לשבת עם עצמי ולהתדיין על כל דבר, נהייתי אדם הרבה יותר זהיר ופחות מובהק, המורכבות נתפסת בתרבות כהרבה פחות כריזמטית, ולכן גם הרבה פחות אטרקטיבית לתקשורת, שאוהבת מסר חד וברור. וכשאני יוצאת לטלוויזיה אני לוקחת בחשבון את כוחה הברור והקליט של החד משמעיות.

אולי זאת הסיבה שמי שמובילים מהלכים פוליטיים הם מובהקים אוטומטיים וחפים מהתלבטות ומזהירות, שנתפסות בתרבות כחולשה. באופן כללי, לתפיסת מציאות מורכבת אין סקסאפיל גבוה.

ויחד עם זה בשבילי אובמה הוא דוגמא נפלאה לאדם עם שכל גבוה, שיודע להיות חד והחלטי וגם מורכב, פגיע וזהיר. והוא מתנהל כל הזמן מול נקודה גבוהה יותר מהאגו האישי או מהאינטרס המובהק שלו. אתה יכול לראות את זה בכל נאום שלו.

ברור שהברק, כוח החיים ותחושת השמחה (וגם הסבל) זוקפים ראש בקלות כשמתחזקים את האגו. בשבילים האחרים מחכה הבדידות, ההתלבטות, ההימנעות, הצורך ברכישת סבלנות. השכר הוא לפעמים גם שקט נפשי מבורך. ובין שני אלה גם צריך לקחת בחשבון ארכיטיפים של דפוסי אישיות עזים או סוערים, שהעבודה הזאת לא פשוטה להם, ויש כאלה שהיא יותר טבעית להם. הפסיפס הזה מורכב מהרבה צבעים.

"איך עושה שינוי?" - האם יכול האדם להשתנות במהותו? האם יכולים היחסים בין בני אדם להשתנות באופן יסודי ועמוק? האם יכולה החברה להשתנות באמת? ואם כן, אז איך? ואיך אוכל אני "להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם"? ראיונות, מאמרים ורבי-שיח שנוגעים בשאלות היסוד של כל תנועת שינוי.

עמיר פריימן , עורך המדור, הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית, כותב ועורך ספרים, יו"ר מועצת התנועה להעצמת הרוח בחינוך. הצעות לקישור עם אנשים או קבוצות שהייתם רוצים לפגוש במדור שלחו ל-  amirfreimann@gmail.com .

לראיונות נוספים במדור לחצו כאן .