בחירות 2013: בטלוויזיה לא באו לשנות
שלושת הערוצים הגדולים הרימו משדרי בחירות נרחבים משלהם, וביקשו להילחם על הקול שלכם בערב הבחירות המפתיע, אולם הבדלים מהותיים לא היו ביניהם. אריאנה מלמד בוחנת את סיקור הערוצים של הדרמה הפוליטית שעברה ישראל
הם ישבו באולפנים סטריליים לגמרי: פוליטיקאים שיש להם אינטרס לא לומר אמת גם בשידור הזה, ועיתונאים שיש להם אינטרס לשמוע לא-אמת כדי שזו תשמש דלק למבול הנבואות שיירד על ראשי הצופים. אף אחד לא באמת התעניין במשמעות של תוצאות הבחירות, אף אחד לא עצר לרגע לחשוב מה באמת אמר הציבור, ושלושה ערוצים התאמצו עד מאד להתחרות זה בזה בלעשות בדיוק אותו דבר עצמו.
בשלושתם היתה חסרה לי מין אספת עיירה שכזאת, כמו שיודעים לעשות ברשתות האמריקניות. אל האולפן מזמנים דוגמיות מן הציבור על פי עמדותיהם המוצהרות בבחירות ומבקשים לשמוע מפיהם מה רצו כשהצביעו. רק כך אפשר לתת ליום הבוחר את הכבוד המגיע לו ולציבור הבוחרים, במיוחד בשיטה כמו שלנו שבה הבוחרים לא באמת בוחרים את ראש הממשלה שלהם או את דרכה של זו בסבך המציאות, עד להתרסקות הבאה.
ושוב, כמו בפיגועים גדולים חלילה, כמו במלחמות ישראל האחרונות, כמו בבחירות לארצות הברית - ההבדלים בין הערוצים הם קוסמטיים בלבד, הדמיון מביך עד זרא. ההבטחה שטלוויזיה רב ערוצית תיצור פלורליזם תקשורתי היא הבדיחה הכי דבילית שהושמעה כאן מאז ש"זהו זה" ירדה מן המסך.
שניתן בהם סימנים?
המנחים: הידד, מנחות בשלושת הערוצים. יונית לוי ותמר איש שלום וגאולה אבן ואיילה חסון בערוץ הראשון: אבן לא היתה צריכה להיות שם. כל מי שמקורב באורח אינטימי לבכיר במפלגת השלטון לא יכול להוביל שידור כזה מבלי שהצופים ישאלו את עצמם שאלות מיותרות לגמרי. אינני מטילה לרגע דופי במקצועיותה של אבן, שהיא מן השדרניות החביבות עליי ביותר - אבל כאן נוצרת מאליה בעיה קשה של מראית עין, ואפשר היה למנוע אותה. בהתחשב בנתוני הרייטינג, לא באמת נורא.
הפרשנים: הכי נוקבים, בוטים ובועטים היו בערוץ 10, וזה גם אחרי שגררו לשם את חיים יבין שסירב בגאווה מוצדקת להגיד "מהפך", אותה מילה שגורמת לגבירותי ורבותי העיתונאים לרייר ולהפריש יותר מדי אדרנלין. ירון לונדון, חד כתער ונשכני כרוטוויילר רעב, שבאמת כבר ראה הכל ולא חושש מכלום, הפליא להצליף ביאיר לפיד;
רביב דרוקר הפליא ללהטט במשחקי קואליציה וגם במסך המגע של 10, שתגלה כחידוש הטכנולוגי הקל ביותר לתפעול מבין כל מה שהכינו שלושת הערוצים; דב וייסגלס, ממרום מעמדו כסוג של זקן שבט, הציע פרספקטיבה רחבה מדי לערב הזה, ונתן זהבי היה פחות עצבני מאשר כרגיל, ויחד עם אחרים יכלו לאורך הערב ליצור את תמהיל הפרשנויות הכי אינטליגנטי והכי פחות מתלהם והעיקר - הכי פחות מתנבא.
בערוץ 2, שאפו לעמית סגל, שחזר שוב ושוב על התובנה שמחאת 2011 השתקפה בהצבעה. הוא צודק, אבל הוא לא השכיל להסביר לצופיו כיצד זה קרה. ולעומתו ציון גנאי לאמנון אברמוביץ, האיש שיהירותו חודרת זכוכיות מסך, שקבע בזלזול כי "הציבור רצה חדש". רק מפני שהוא חדש? רק מפני שהציבור מטומטם? אלה הדברים שאפשר היה לשמוע בנימת קולו המתנשאת, הלא נעימה, כלפי כל ציבור הבוחרים כולו. ככה זה כשיושבים יותר מדי זמן באולפן סגור וממוזג.
ב ערוץ 1 התקשו לגייס את האדרנלין וההתלהבות הדרושים לניהולו של ערב כזה בידיעה שמתי מעט בלבד צופים בך. אפילו אלי ישי שהבטיח כי לא תהיה כאן ממשלה בלי ש"ס, לא נשמע משוכנע או משכנע כמו במופע רגיל של שנאת זרים או תיעוב לחילונים. ארי שביט השתעשע ביצירת שורות קצרות שאולי נזכור בתום השידור - ולא הצליח במקרה שלי.
הגם ש-1 נשאר באוויר, אחרי שהאחרים קיפלו ציוד, לא היתה להם סיבה טובה מדי להיצמד למסך או להישגיהם בערב הזה. היה - איך לומר זאת - אנכרוניסטי? כשאיילה חסון אומרת "מסך וירטואלי", ומציגה אותו בגאווה על יישום טכנולוגיות מן הכנסת ה–16 בערך, איך אפשר עוד לזייף ענין ורעננות?
כתבינו הפרושים בכל מטות המפלגות: כן, הם היו פרושים בכל הערוצים. כן, הם התחרו על אותם מועמדים ראויים. לא, הם לא גילו דבר חדש או מעניין בלי הקונפטי של ש"ס לבין "מי שמאמין לא מפחד". ציון אחד לגנאי צריך לתת לעודד בן עמי בדברו על מועמדי "יש עתיד" שהם "לא מוכרים". רובם, צריך לומר, עשו בחייהם יותר מעודד בן עמי. ולא, הוא לא עושה להם טובה כשנדמה לו שהוא מעניק להם ברוחב לב את זמן המסך שניתן לו.
רגע של נוק אאוט: כולם לא היו מוכנים לתרגיל שבו בנימין נתניהו נואם בדיוק כשיאיר לפיד נואם. זה היה רגע הזוי במיוחד, ושום מסך מפוצל לא הצליח להבהיר את גודל המניפולציה התקשורתית של הליכוד, שלא נתן ללפיד להוציא מילה מן הפה בזמן אמת, למרות שלפיד הוא המנצח המפתיע בבחירות והליכוד, עם כל גודלו כרגע, נכשל עד מאד.
עיצוב אולפנים והנוכחים בהם: קרים, מנוכרים ומשדרים אסתטיקה של משרד בתוך חללית, בכל האולפנים קשה היה לאנשים להיראות טוב. תלתליהן של יונית לוי ותמר איש שלום לא הפכו את אולפניהן למקום נעים יותר, גם לא לבושן של גאולה אבן ואיילה חסון וההחלקות הברזילאיות, או שמא היפניות, בהן נבדלו מן המנחות בערוצים האחרים. רוב הדוברים היו כרגיל גברים, רובם עדיין לא יודעים לקשור עניבה כשהם משמיעים דבר נבואה, או לחייך למשמע כובד הראש שלהם עצמם.
שורה תחתונה: הלוואי ויכולתי לשבת כל הערב מול ערוץ 10. הם התקפלו ראשונים, ערים לכך ששום דבר כבר לא ישתנה אחרי 02:30. גם אם טעו, לאורך כל הערב נשמעו ונראו הכי משכנעים.
