"אחות שמש": אקראיות הזיכרון המשפחתי
גיבור הרומן "אחות שמש" מאת דרור בורשטיין, מנסה להתחקות אחר הסיבות שהביאו להתאבדותה של אחותו הבכורה והאהובה. בכתיבה עמוקה שנעה בין זמנים ודמויות, בורא בורשטיין סיפור ארוג היטב ברשת מוטיבים הנשזרים זה בזה. ביקורת
ספרו האחרון של דרור בורשטיין, "אחות שמש", הוא יצירה עדינה מורכבת ונוגעת ללב. בורשטיין, סופר מחושב בסגנונו, מעז בספר הנוכחי להושיט יד מהוססת לקוראים. משפטיו מגששים בכבדות אחר לבם כאילו הוא נבוך מהחוויה המרגשת שהוא עומד להעניק להם. ספריו של בורשטיין עוסקים לא מעט בחוויה המשפחתית, ובספר הנוכחי הוא עושה צעד נוסף ואמיץ אל עבר המאפליה המשפחתית: אותו מבנה חברתי, בנאלי, סבוך ומסקרן.
- עוד ביקורות, כתבות וראיונות - בעמוד הפייסבוק שלנו
את חקירת ההוויה המשפחתית הוא מפקיד בידי גיבור הספר אורי אולמן, המנסה להתחקות אחר הסיבות שהביאו להתאבדותה של אחותו הבכורה והאהובה דורית. חיבתו של בורשטיין לקוסמולוגיה, שהופיעה בהרחבה בספרו הקודם "נתניה", מגויסת כאן כמטאפורה ראשית למערכות היחסים במשפחה. בני המשפחה משייטים כלוויינים זה של האחר, בודדים במסלולם וצרורים יחד באותה גלקסיה.
חווית הבדידות הקיומית רוחשת גם בתוך התא האנושי האינטימי ביותר, כשחוסר היכולת לגעת באחר ולפנות לו מקום בתוכך, מייצרת שיבושים טראגיים. הנכות האנושית הנזקקת לצורך אישוש הקיום העצמי, והכשל המובנה מלספקו במלואו, הם חומרי הבעירה בסיפור של בורשטיין.
עובדות כהשערות
חקר הזיכרון ושחזורו, כמו בספריו הקודמים של בורשטיין, מהווים תמה מרכזית. האב חופר אחר ממצאים ארכיאולוגים פרה-היסטוריים, והבן בולש אחר קרעי הזיכרון המשפחתי ועקבותיו. לשניהם יש רק השערות העשויות לקשור את העובדות והממצאים לכדי הסבר קוהרנטי מניח את הדעת, כזה שיוכל להרגיע ולו במעט את כובד משקלה של האשמה. הזיכרון המשפחתי טרי יותר מהאבנים הנאוליטיות, ולכן נוצר הרושם שניתן לאחוז בזנבן לשבצם אל תוך סיפור קביל, כמו החוזים שאורי מצטיין בכתיבתם המורכבת. אולם תודעת הזיכרון מתעתעת. כל מה שאורי מצליח לאסוף מהוריו הם רק בדלי זיכרונות שרירותיים.
במונולוג מרגש של האם לאחר מות הבת, בו היא ספק מכירה בחלקה בהתאבדות, היא מצרה בין השאר על קוצר זיכרונה: "אני זוכרת שרחצתי לה משמש, אבל איזה מן זיכרונות אלו, משומשים כמו סמרטוט כל אחד יכול לזכור את זה... אתה רואה מחיים שלמים זה מה שנשאר בזה הזיכרון נתפס". גיבורו של בורשטיין תופס את הזיכרון ככוח עצום שיכול לתקף את הקיום העצמי, אם רק נצליח להחזיק בכמה שיותר ממנו, אפשר יהיה לשחזר, כמו בארכיאולוגיה, חיים שלמים. כשמגיע רגע בסוף הספר, בו חלק ניכר מחתיכות הפאזל מוצאות את מקומן, עדיין זועק מאוד היעדרן של החתיכות החסרות.
בורשטיין מרבה להשתמש במטאפורות מעגליות ובינאריות לסירוגין. משפחת אולמן יכולה להציל ילד אחד רק על חשבון הילד האחר, הטירוף והיצירתיות של האחות דורית מלבלבים לצד שפיות פרוזאית וקריירה משפטית של אחיה. האם בריטית זרה, האב דתי ושורשי. הבן חולה פיזית הבת לוקה בנפשה ועוד ועוד. לצד הצירים הדו-קוטביים מערסל אותנו בורשטיין במטאפורות של מחזוריות קוסמית, אנשים ששואבים את קיומם לתוך עצמם ללא יכולת היחלצות - אסטרונאוט שטס לירח ועורג לשוב לשם, מכתבים שנשלחים מהאח אל האחות וסובבים חזרה אל אותו המען.
בכל המקריים התוצאה הינה מבוי סתום וחוסר אונים. שילוב המעגליות והקוטביות פועל בספר גם כ"מבנה על", בו מונולוגים ארוכים חוצים מדי פעם לולאות של רפלקציות אינסופיות. המונולוגים משמיעים קול אוטנטי, יציב לעתים, ואף סטריאוטיפי כמו נהג מונית מזדמן או חולה המהמר באופן כפייתי במכונת מזל בקניון שמחוץ למחלקה. כולם מציפים בפטפוט מלא חיות. לעומתם נשמעים הרהורים תודעתיים מחזוריים, בעיקר של הגיבור, המזמנים תחושת ריקנות.
כתיבה תפורה ופרומה
המבנה והאסתטיקה הספרותית חשובים מאוד לבורשטיין, שהוא גם משורר ומסאי. הספר נראה כחסר עלילה ליניארית, אולם מדובר ביצירה ארכיטקטונית מעוצבת ומתוכננת היטב. כל אלמנט - בין אם זה שביב זיכרון, תמונת ילדות או דיאלוג קטוע - ממוקם בדייקנות. מוטיב שמופיע בפרק הראשון, סמוך ובטוח שיופיע שוב בפרק אחר מזווית קצת שונה. שמה המקורי של האחות אורית השתבש לדורית, אך השלהבת המקורית של שמה מוצאת לה השתקפות בשם של אחיה: "אורי", ובשם הספר: "אחות שמש", היא שלהבת נר בשיר חידה של משה אבן עזרא. ויש כמובן ליקוי חמה גדול שמנבא את מותה והכל מתכנסים לצפות בו ביראה ופליאה גדולים.
התקבולות מאורגנות בתבניות מהודקות ומחכות לקריאה הנבונה. בורשטיין טורח על כתיבה פרומה שנדמית קצת הזויה, מכיוון שהיא נעה בין זמנים ודמויות - אך הכל ארוג היטב לכדי רשת צפופה של מוטיבים הנשזרים זה בזה. הכל מתקשר להכל במסווה של אקראיות קיומית, עד שלעתים נדמה שאפשר היה ליצור אינדקס מפורט של מוטיבים, לטובת העמקת ההנאה מיכולתו הווירטואוזית של בורשטיין לנהל את הטקסט. בורשטיין חוקר הספרות מכביד בנקודה זו על בורשטיין הסופר, המנסה לפרוץ את מעגל הקריאה המלומד.
אחד החסרונות הגדולים ברומן הוא ספרותיות-היתר בה הוא לוקה. הניהול המוגבר של הטכניקות הספרותיות לסוגיהן מסיטה את המבט מהסיפור, אל הסופר והמעשה הספרותי שלו. בורשטיין מודה באהבתו הגדולה לספרות: היכבשותו של אורי לאהבת ספרות חז"ל ושירת ימי הביניים מתוארת בסערה עצומה. הספרות, למעשה, היא מקור התשוקה הגדולה של רבים מגיבורי הספר.
על האכזבה או החשש מהתמסרות מוחלטת אליה מעיד בורשטיין דרך גיבוריו:
חוקר הספרות ברנע ערירי וטבוע בין ספרים מאובקים, דורית הספק משוררת מתאבדת, ואורי שהציץ ונפגע - נמלט ברגע האחרון מקולה הממכר של סירנת הספרות המפתה. אין ספק שבורשטיין מודע לסכנה האורבת בהתאהבות יתר, והוא אף מוסר לנו את חששותיו. אבל בו-זמנית הוא אינו עומד בפיתוי ומרהיב בתיאורי גדושים מדי, הוא יוצר מלאות ספרותית שמשרתת רק את האהבה למילים עצמם.
הרגעים בהם מצליח בורשטיין לחמוק מקווי האורך והרוחב המהונדסים של הסיפור, הם רגעי האהבה והחמלה שבין האח והאחות או תאור בדידותה המצמיתה של האחות שאינה מוצאת את מקומה בעולם. חשיפת רגשות עירומים ונטולי כוחות יוצרת רגעים מצמררים וכואבים ביופיים. ילדה שברירית מדי ואוורירית מדי נולדה לשני הורים מרירים שניקזו אליה, מבלי דעת, את מררתם. האם ההתאבדות שלה היתה בלתי נמנעת?
האם אפשר לספוג מוות שכזה מבלי לנסות לייצר לו סיבתיות רטרואקטיבית? העמדה הנפשית-האנושית דורשת סיבתיות, והרצון לארגן את המציאות במבנה לוגי, הופכת בספר לאפשרות מכמירת ולב. חוסר האונים האנושי, המעורר חמלה כלפי הגיבורים ווכישלונותיהם, הוא זה שמאפשר בסופו של דבר, לחוש אהדה גם למעידותיו של הסופר.
"אחות שמש", מאת דרור בורשטיין. הוצאת כתר, 181 עמ'.
