"בשבח הצללים": צל ואור, מזרח ומערב
בטקסט שכתב המסאי היפני ג'ונאיצ'ירו טניזקי בשנות ה-30, ישנו דיון על קשת רחבה של נושאים מעולם התרבות והעיצוב היפני. כוחו של הספר שעוסק ביופי, הגות, מודרניזציה ומסורת - טמון באופן מפתיע דווקא בתיאורים המהפנטים של קירות הנייר
באחת ההערות הראשונות שבספר "בשבח הצללים" מוזכר המונח היפני "מונו נו אוורה". המונח המורכב, המתאר עצב עדין המתעורר לנוכח יופיים בר החלוף של החיים, מתאים במיוחד לתחושה המלווה את הקריאה במסה המהורהרת והאסוציאטיבית מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי.
בטקסט המפורסם שכתב ב-1933, דן טניזקי בקשת רחבה של נושאים, החל מבניית בית יפני מסורתי בעידן המודרני, דרך המסורת האסתטית והארכיטקטונית של יפן ועד לדיון בסגולות ובאיכויות הייחודית של "תיאטרון הנו" היפני. מתחת לסקירה התרבותית הזו שוכן דיון נוסף, עדין ועמוק יותר, הנוגע ברעיונות של קידמה ומסורת, מזרח ומערב, צל ואור.
ג'ונאיצ'ירו טניזקי, סופר יפני אהוד ומוערך, כתב בימי חייו יצירות רבות ומגוונות, מתוכן ניתן לקרוא בעברית את "המפתח" ואת "יש המעדיפים סרפדים". "בשבח הצללים" היא אחת היצירות המוכרות והאהובות ביותר של טניזקי, ולמרות שנכתבה לפני למעלה מ-80 שנה, נחשבת גם כיום לטקסט מכונן ומשפיע בתחום של אסתטיקה והגות תרבותית. אחת הסיבות לכך היא בוודאי התיאורים המהפנטים ומלאי הקסם של מחצלות טטמי, גשם המטפטף ברכות, קירות נייר שקופים למחצה ועיטורי זהב מהבהבים אשר ממלאים את דפיו של הספר. התיאורים היפים הללו הם דרכו של טניזקי לתעד בכתב אלמנטים ייחודיים שמכילים איכות חמקמקה, המאפיינת את אורח החיים היפני המסורתי.
טניזקי מתאר בעצב את תהליך המודרניזציה של יפן, אותה חווה על בשרו, ואת ההתרחקות שלה ממסורת העבר. הוא משווה לעתים קרובות בין תרבות המערב לבין מסורת המזרח, ומרחיב על ההבדלים המהותיים הקיימים לדעתו, בין ההעדפה של התרבות המערבית בת זמנו לחפצים ומבנים מחזירי אור ומבהיקים מניקיון, לבין המשיכה של התרבות היפנית אל הצללים הרכים והכהים. הטקסט מתאר באופן פיוטי ומלא יופי גם את ההעדפה היפנית לכלים וחפצים שהזמן הטביע בהם את חותמו, כמו כלי כסף מושחרים או קורות עץ חשופות, ואפילו את ההשפעה של אור וצל על תהליך הבישול המסורתי ועל חווית האכילה.
המסתורין שבצבעים הכהים
אחד הרעיונות המעניינים שנוגע בהם טניזקי הוא נושא "המסתורין שבצללים", המסתורין הזה אינו נותר עמום ומעורפל בתוך הטקסט, אלא מתפרק ונחשף תוך תיאור פרקטיקות תרבותיות שונות מחיי היומיום. את האפקט שנוצר מול פינת הטוקונומה היפנית המסורתית (בה תולים מגילה מעוטרת בקליגרפיה המתאימה לעונות השנה), הוא מתאר כך:
"אף שאנחנו יודעים היטב שאין זה אלא צל, הרושם הנוצר הוא כאילו רק באוויר הזה שוררת דממה מוחלטת, כאילו באפלה הזו שולט שקט נצחי ובלתי משתנה". את החוויה של אכילת מרק בכלי לק רכים הוא מתאר בתור "התבוננות לתוך עומקו האפלולי של הנוזל השקט, שצבעו כמעט ואינו מובחן מדפנות הכלי שבו הוא נתון". את הבוהק של ממתק היוקן היפני הוא מתאר כ"בוהק עמום, חלומי, כאילו אור השמש נבלע בלבו".
לא כל הספר מלא בתיאורים פיוטיים ובתובנות מדויקות ועמוקות, חלק מן הרעיונות שמוצגים במסה המפורסמת עשויים לעורר הסתייגות ואפילו התנגדות. כמו למשל העמודים בהם דן טניזקי בנושאים כמו צבע עור או פרקטיקות אופייניות לנשות יפן המסורתית. המעבר בין התיאורים המדיטטיביים והיפים של טבע ותרבות, ובין הפרשנות החד-משמעית והמודרניסטית מאוד שמעניק המחבר לתיאורים הללו, עשויות לעורר חוסר נוחות ובאמת הובילו בעבר לטענות מצד מבקרים כי כתיבת המסה הושפעה מתהליך של אוטו-אוריינטליזציה.
מעבר לאסטתיקה
עם זאת, ההתייחסות למסה בהקשרה ההיסטורי והרושם המתעורר לאורך הקריאה כי טניזקי אינו לוקח ברצינות רבה מדי אף אחד מן הרעיונות שהוא מציג, יכולים לסייע לקוראיו ליהנות ממה שיפה ומעורר השראה בטקסט, ולהניח לחלקים המיושנים והקשים מעט לעיכול שבו.
מעבר לדיון באסטתיקה היפנית, עשוי "בשבח הצללים" לשמש גם כמעין מבוא קצר לתרבות יפן. השמות והמונחים הרבים שמזכיר טניזקי לאורך המסה, לצד ההערות המעניינות והמתומצתות שמסבירות אותם, מאפשרים הכרות חלקית, אך מעניינת, עם דמויות ומושגים כמו הקיסר צ'יאן-לונג, משורר ההייקו הנודע בשו, הסופר נצומה סוסקי, מלון אימפריאל המפורסם, מקדש סומה הידוע ואפילו סושי מצופה עלי אפרסמון. התרגום היפה לעברית מכיל גם מספר תמונות בסוף הספר אשר ממחישות באופן ויזואלי כמה מן המושגים המרכזיים יותר המוזכרים בו.
על אף שלאורך הקריאה נדמה לעתים כי "בשבח הצללים" הוא קינה ארוכה ומפותלת למסורת המפוארת ומלאת הקסם של תרבות המזרח, ההומור העצמי של טניזקי לצד הדיוק המופלא שבתיאוריו היפים, מצילים את הספר מלהיות הספד מלא פאתוס של מנהגי העבר. טניזקי אפילו משווה את עצמו בשלב מסוים לזקן המתאונן על קידמה ושינוי , ומודה כי אין טעם להשתוקק למה שכבר עבר מן העולם. בכל זאת, בעזרת הטקסט המורכב ומלא העומק שיצר, הצליח טניזקי להגשים את הרעיון שהוא מתאר בסוף הספר והוא: "לקרוא חזרה את עולם הצללים שכבר אבד לנו לפחות אל ממלכת הספרות".
"בשבח הצללים", מאת ג'ונאיצ'ירו טניזקי. הוצאת אסיה. תרגום: דורון ב. כהן. 88 עמ'.
