"ואם אמות בלילה בחלום?": פחד מוות אצל ילדים
כשהילד מתקשה להירדם בגלל מחשבות על המוות או לא מפסיק לעסוק בשאלה לאן הולכים אחרי שמתים, מומלץ לא לפטור את העניין באמירה "תחשוב מחשבות שמחות". איך מפיגים את החרדה ומספקים הסבר הגיוני? פסיכותרפיסטית מסבירה
לא מעט ילדים פוחדים "פחד מוות" מהמוות: הם שואלים שאלות בנושא ובלילה מתקשים להירדם, כדי לא להישאר לבד עם המחשבות. גם אם תשתדלו מאוד למנוע מילדכם חשיפה למוות, במוקדם או במאוחר היא תקרה.
החשיפה עשויה להגיע באופן ישיר, כגון מוות של קרוב משפחה, חיית מחמד או אפילו חיה דרוסה ברחוב, או באופן עקיף כשישמעו שיחה מקרית על מישהו שנפטר. כך או כך, החשיפה למוות היא בלתי נמנעת.
עם החשיפה הראשונה למוות, מחלחלת פתאום בילד ההכרה שהחיים יכולים להסתיים ושהמציאות המוכרת והבטוחה שבה הוא חי עלולה להשתנות. ההכרה הזו מערערת את ביטחונו בקיים: "זה יכול לקרות לכל אחד? גם לאבא ואמא? גם לי?". הוא לא יודע לענות על שאלות כגון איך, מי, מתי ובעיקר מה קורה אחרי שמתים - וחוסר הידיעה מעורר בו מתח.
בשלב זה הוא יבוא אליכם עם שאלות, ואם לא ייענה ישלים לעצמו את התמונה, לרוב באופן שיגביר את החרדות.
כתבות קודמות של ליאת קרן :
אין צורך להקדים את המאוחר, אך בהחלט עדיף שתתכוננו לכך ותדעו כיצד להגיב כשיעלה הנושא. כשהם מבקשים שהורה ישב לידם או להשאיר אור קטן דולק - איך אפשר לעזור להם?
דברו עם הילדים
עבור הורים רבים המוות הוא טאבו, נושא שלא מדברים עליו, בין שכדי להגן על הילדים ממחשבות מטרידות ובין שכדי לא לגעת במקומות כואבים שלהם עצמם.
הילדים מרגישים זאת, גם אם פטרתם אותם ב"אין לך מה לדאוג, יש לך עוד המון זמן לחיות" או פסקתם "אני לא רוצה לדבר על זה" - המסר עבר, אך המחשבות שלהם על הנושא לא פסקו. הם פשוט לא ייפנו אליכם וינסו להתמודד לבד, ללא מידע או כלים לעשות זאת. המחשבות יהפכו לפחד שיזין את עצמו ויהפוך לחרדה.
לא מזמן פגשתי ילד בן 11 שפחד שהוא עשוי למות בשנתו. העובדה שאמו היתה אומרת בכל בוקר "מודה אני... שהחזרת בי נשמתי” הייתה הוכחה מבחינתו לכך שהנשמה גם יכולה שלא לחזור. "עובדה שיש מושג כזה 'מות עריסה'", הוא אמר לי.
ילדה אחרת נהגה להעיר את אחותה הקטנה ורק כשזו הייתה מתעוררת ומשחקת יכלה אותה ילדה להירדם בבטחה, "כי אם אני אפסיק לנשום היא תראה ותקרא להורים", הסבירה לי.
בשני המקרים התמודדו הילדים לבד, עד שסימני העייפות שלהם אותתו להורים על מצוקה אמיתית והם פנו לטיפול.
אבל מה אומרים לילד?
תלוי בגיל הילד ובאמונה שלכם. אני בעד לומר את האמת - אם יש לכם אמונה ברורה לגבי המתרחש לאחר המוות, שתפו בה את הילד.
אם לא, זה בסדר לומר "אנחנו לא באמת יודעים מה קורה אחרי שמתים. יש אנשים שמאמינים שבזה זה נגמר ויש שמאמינים שרק הגוף מת והנשמה עולה לגן עדן, יש שמאמינים שהם הופכים לכוכבים ששומרים עלינו מלמעלה ויש שמאמינים שהנשמה מתגלגלת ומופיעה בתינוק חדש".
שאלו את הילד לדעתו, מה הוא חושב שקורה לאחר המוות. אם אנחנו לא באמת יודעים מה קורה והוא מוזמן לבחור במה שנכון בעיניו, זו מחשבה מרגיעה.
גם לילד בגיל הגן ניתן להסביר זאת כך. עם ילד בגיל בית ספר אפשר לפתח את הנושא ולחבר את האמונות לדוגמאות מהקבלה, מהדת הדרוזית ועוד. זו הזדמנות לחקור את הנושא יחד ולחפש תשובות, כך שהנושא הופך ממאיים למרתק.
כשהמחשבות מפריעות לישון
אם הילד כבר נמצא בשלב שבו המחשבות מדירות שינה מעיניו, שבו לידו בערב. בניגוד להמלצה "לחשוב מחשבות שמחות", אני מציעה שתגידו שזה בסדר לחשוב מחשבות על המוות, ושאם הוא לא רוצה לחשוב על הנושא הוא תמיד יכול לומר למחשבות "תודה שבאתן, אבל הלילה אני מעדיף לחשוב על משהו אחר".
ההמלצה הזו נובעת מהסיבה הפשוטה שדווקא כשאנו לא רוצים לחשוב על דבר מסוים לא נוכל להפסיק לחשוב עליו, לכן לא כדאי להילחם במחשבות אלא לתת להן לחלוף ולשחרר אותן לטובת מחשבות אחרות שבהן הוא בוחר, כמו לתכנן את יום המחר או בילוי בסוף השבוע.
המלצה נוספת היא להציע לילד לדמיין עולם ללא מוות. מה קורה בעולם כזה? אנשים מתבגרים, ילדים נולדים, יש זקנים ומחלות - אבל אף אחד לא מת. חיים לנצח. הערים גדלות, שטחי הטבע מצטמצמים עד שנעלמים, יש עוני, אנשים ברחובות, רבי דירות - ואף אחד לא מת.
ילדים שפחדו מהמוות והצעתי להם לדמיין עולם כזה חזרו תמיד עם המסקנה הבלתי נמנעת, שהמוות והחיים משלימים זה את זה ושעולם ללא מוות מפחיד לא פחות מהמוות עצמו. זה עוזר בלקבל את המוות כ"חלק מהחיים”.
"מה אם אמות בחלום?"
בניתוח חלומות נאמר תמיד שאדם לא יראה את עצמו מת בחלום. גם בחלום הכי מפחיד שבו יש סיטואציה אלימה וידיעה כי המכה הבאה תהיה קטלנית, הוא יתעורר רגע לפני כם בבהלה. שנים של שיחות על חלומות הוכיחו לי שהדבר נכון, וחשוב לומר זאת לילד המפחד: “לא תמות בחלום, כי תמיד תוכל להתעורר מחלום רע!”.
אם הילד שואל “מה אם לא אדע שזה חלום?”, הסכימו איתו שכשאנו חולמים החלום נראה לנו כמציאות. הציעו לו לתת לעצמו הנחיה לפני שהוא נרדם, לדעת כשמדובר בחלום בלבד. ובכל מקרה, כשהוא מתעורר בבהלה מחלום רע עליו לעגן את עצמו מיד במציאות ובכך לחדד את ההבדלה: להביט סביבו ולזהות שהוא במקום בטוח, בחדר שלו, עם המנורה התלויה מעל והארון שלו ממולו, והידיעה המרגיעה כי הוריו ישנים בחדר הסמוך.
למדו את הילד להסדיר את נשימתו בנשימה עמוקה, לשבח את עצמו על שהתעורר בזמן ולהחליט אם הוא רוצה לחזור לאותו חלום ולשנות בו משהו או לחלום חלום אחר.
זה חלק מהעניין בחלומות, דווקא דברים שאנו מתאמצים להדחיק ולהימנע מלחשוב עליהם במצב ערות נכנסים בדלת האחורית בזמן שאנו ישנים ומופיעים בחלומותינו - סיבה נוספת לא להימנע מהם אלא להתמודד איתם ולתת להם מענה.
המענה לא חייב לבוא מההורים דווקא. הורים שמסיבה כזו או אחרת מתקשים לדבר עם ילדיהם על הנושא יכולים להציע להם לדבר על כך עם קרוב משפחה, עם איש חינוך או עם איש מקצוע, אך לא לדלג על העניין בתקווה שיחלוף.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות לכישורים חברתיים. לאתר של ליאת קרן לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
