ישראל בחרה כלכלה חופשית

כל מי שנכח בהפגנות של קיץ 2011 יכול היה להתרשם שישראל נמצאת על סִפה של מהפכה כלכלית וחברתית. מעמד הביניים יצא לרחובות להביע את זעקתו ונדמה היה שהציבור מפנה את זעמו כלפי התפישה הכלכלית הליברלית שאפיינה את שני העשורים האחרונים ומביע כמיהה מחודשת לגישה הסוציאליסטית הישנה.

המחאה החזירה לאופנה את הצבע האדום. רחובות תל אביב וערים נוספות התמלאו שלטים וכרזות שתקפו את הכלכלה החופשית ואת המדיניות הליברלית. את שלל אירועי המחאה ליוו סלוגנים שנונים המטילים על השיטה הכלכלית הקפיטליסטית אחריות לכל תחלואי המדינה כמעט, ומבטיחים שרק חזרה למדיניות הסוציאליסטית תוכל להוביל את ישראל לגן עדן כלכלי עלי אדמות.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חובת ההוכחה על לפיד / אורי רגב

ברשתות החברתיות ובמדיה הדיגיטלית המגמה הייתה חזקה אפילו יותר. הוקמו אין-ספור עמודי פייסבוק ואתרי אינטרנט כדי להטיף לסדר כלכלי חדש וכוהני השיטה הראו נוכחות מסיבית בכל פורום, דיון וטוקבקים. הפייסבוק והאינטרנט, יצירי כפיה של הכלכלה הקפיטליסטית, הפכו לזירת קרב בשם המשנה הסוציאליסטית והניאו-קומוניסטית. להערכתי, מעולם לא נוצלה פלטפורמה שנולדה על ברכי הכלכלה החופשית בצורה בוטה יותר כדי לתקוף את השיטה שיצרה אותה.

היה זה אך טבעי שגם הפוליטיקאים יצטרפו למהלך וינסו לנכס את המומנטום החברתי שנוצר ולתרגמו לטובת מושבים בכנסת. מפלגת העבודה בנתה את כל אסטרטגיית הבחירות שלה על הניסיון לייצר שינוי כלכלי ואליה הצטרפה גם מרצ. רוב המסרים בקמפיין של מפלגות אלו התכתבו עם רוח המחאה וקרצו לצעירים שמילאו את הרחובות.

המחאה דעכה והציבור התנתק. דפני ליף לאחר פירוק האוהלים(צילום: בן קלמר)

אולם, כשהגיע הזמן לספור את הקולות התברר שהטון הסוציאליסטי אולי השתלט על המחאה, אבל הציבור לא ממש קנה את הסיפור הזה. מפלגות העבודה ומרצ הגיעו יחד ל-21 מנדטים. פחות מ-20% מקולות הציבור. אם ננקה מתוך זה אפילו חמישה מנדטים שהצביעו למפלגות אלו מתוך הזדהות עם הקו המדיני (ולאו דווקא הכלכלי) נגלה שפחות מ-15% מהציבור מביע תמיכה בקו הכלכלי-סוציאלסטי שהובילו יחימוביץ' וחבריה. לעומתן, הליכוד, יש עתיד והבית היהודי - המזוהות עם התפישה הכלכלית-ליברלית - הגיעו ל-62 מנדטים: לפיד ובנט הצליחו לסחוף אחריהם בצורה מרשימה את הבוחרים הצעירים.

הציבור עשה חשבון פשוט

אז לאן נעלמו מאות אלפי המפגינים שיצאו לרחובות? מתברר שהנהגת המחאה ועסקניה ייצגו בעיקר את עצמם ואת שאיפותיהם הפוליטיות ולא באמת את הלך הרוח של הצעירים ברחובות. המחאה הייתה עבורם פשוט פלטפורמה שעליה הצליחו לתפוס טרמפ בזכות יכולת ארגון ותשתית פעילי שטח (בנוסף לתרומות כספיות מקרנות בעלות אינטרס פולטי). הדיסוננס בין מנהיגות המחאה לבין השטח עצמו לא יכל להימשך לאורך זמן, וזה גם מסביר מדוע המחאה לא הצליחה להתרומם שוב לאחר ההצלחה של קיץ 2011.

את הכיכרות מילאו צעירים משכילים ושאפתנים שלא אהבו את הרעיון של חזרה לכלכלה הישנה והבירוקרטית, צעירים שלא מעוניינים במעורבות ממשלתית גוברת בחייהם, שאינם רוצים לחזור למדיניות מיסוי אגרסיבית ושמאסו בוועדי העובדים הדורסניים ובנציגיהם בכנסת. אנשי המחאה של קיץ 2011 הבינו שאין טעם להחליף ריכוזיות רעה של בעלי ההון בריכוזיות רעה עוד יותר של פוליטיקאים, שהפתרון הוא מעבר לכלכלה חופשית ותחרותית יותר - בדיוק כפי שנעשה בשוק הסלולר. רק כך נוכל להילחם ביוקר המחיה, במונופולים ובקרטלים השולטים בשוק.

הציבור עשה את החשבון הפשוט ובחר באלו שלדעתו באמת מבטאים את התקווה לכלכלה ולחברה טובה יותר. עכשיו תורם של הפוליטיקאים החדשים להצדיק את האמון שהענקנו להם אנו, הבוחרים.

הכותב הוא בעל הבלוג הכלכלי "על כלכלה וחופש ".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il