התמודדות עם טראומה כפציעה אישית ומשפחתית

האם פוסט טראומה מתבטאת באופן מיידי או גם מאוחר יותר? כשחזר מיכאל משירות קרבי בשכם, הוא היה מסוגר בעצמו, שתקן ומרוחק. רונית (השמות בדויים) לא ידעה את נפשה. בחודש שבו היה במילואים היא לקחה חופשה מעבודתה כדי למנוע פשיטת רגל של העסק המשפחתי, טיפלה בילדים, והתמודדה עם הפחדים שלהם ושלה שמא יאונה רע לאהובם.

עוד כתבות על טראומה והשפעותיה

• טראומה נפשית: בלי כדורים - כל הטיפולים הטבעיים
• שיטת טיפול בטראומה: חשיפה לפחדים וטראומות קשות
• הדימיון שעוזר לנפגעי הטרור לצאת מהטראומה
  

כשחזר, ציפתה שימלא את תפקידיו הקודמים, ויפיג את הבדידות שחוותה בהיעדרו. אולם מיכאל לא התעניין בדברים שאהב, היה אדיש למצב העסק, ואף התרחק מהילדים.

רונית ניסתה ככל יכולתה לעזור לו להתאושש. אך תגובותיו היו איטיות ומסויגות, לפעמים כעוסות, והכל נראה לו חסר משמעות. עם הזמן, נראה היה שהחיים שבים למסלולם. העסקים שגשגו, ומיכאל חש סיפוק מעבודתו ומהישגיו.

מצב של "נוכח נפקד" בחיי המשפחה

אלא, שעבור רונית והילדים הוא נותר "נוכח נפקד": את רוב זמנו בילה בעבודה, ובבית היה מרוחק, עייף, ובפועל לא זמין. הילדים חוו חסך רגשי עמוק בקשר איתו, ורונית חשה בדידות גדולה, כשהיא מטפלת לבדה בילדים, בענייני המשפחה הגרעינית והמורחבת, ולעיתים אף מארחת לבדה חברים, כשמיכאל מתלונן על כאבי ראש ופורש לחדרו.

בו בזמן, מיכאל ביטא צורך עצום באהבה מצד ילדיו ואשתו, ולמרות שלא פעם דחה את קרבתם, התלונן שאינם מעניקים לו תשומת לב מספקת. רק בעבודה המשיך לתפקד היטב. עובדה זו רק החמירה את תחושת הניכור של המשפחה, ומעגל ההרס הרגשי הלך והתהדק.

עם הזמן הלך מצבו של מיכאל והחמיר. הכמיהה לאהבה התפתחה לחרדת נטישה, ההסתגרות הפכה לדיכאון והתקפי זעם, וכאבי הראש המזדמנים נעשו כרוניים. גם הדיסוננס של בני המשפחה הלך והחריף. בתוך המעטה החיצוני של משפחה מושלמת, משהו עמוק נותר פגום, והקשר המשפחתי הלך ונסדק.

איש לא חשב שמיכאל הוא פוסט-טראומטי, ושבכל יום הוא נאבק לגיוס כל כוחותיו כדי לעמוד במשימות של תפקידו, ולא נותרת לו אנרגיה לנושאים אחרים. תפקודו המצוין בעבודה, והעובדה שגם טרם המלחמה נטה למצבי רוח, יצרו הטעיה של משפחה רגילה שבה לאב קריירה תובענית, והאם ממלאת את החלל שנוצר. אלא, שמיכאל הוא פצוע טראומה שלא טופל, ושכל משאבי הנפש שלו הושקעו בהסוואת מצבו הפוסט-טראומטי, שהלך והחמיר.

נזקי הפוסט טראומה מתעצמים עם השנים

כפי שהראו פרופ' זהבה סולומון וחוקרים נוספים, נזקי הפוסט-טראומה מתעצמים עם השנים, ואף מתרחבים לתחומים נוספים, ובמקרה של מיכאל לתחום המשפחתי.

אנשים פוסט-טראומטיים נוטים להסתגר ולהתנתק מהאחרים, כחלק ממאמציהם להתכחש לטראומה. אך בו בזמן הם גלמודים וכמהים לקרבה ולתחושה של שיתוף וקבלה. מכיוון ששני הדברים אינם יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת, נוצרת בינם לבין סביבתם אינטראקציה שלילית, שמחמירה את המלכוד של דחיית הסביבה הקרובה תוך כדי השתוקקות לקרבתה. התוצאה היא הרס האינטימיות עם התא המשפחתי, ועם הסביבה החברתית.

למרות היותו של היבט זה גורם מרכזי בדלדול משאבי ההתמודדות של הנפגעים, הוא איננו מובא בחשבון בדרך-כלל באבחון של פוסט-טראומה, שהפרספקטיבה העיקרית להכרה בה היא "תפקוד", שנמדד בהיבטים צרים, ובעיקר ביכולת להשתלב בתעסוקה.

ד"ר איתמר ברנע, הפסיכולוג הראשי של נט"ל ופדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים, טוען שמדידה זו משקפת את חוסר היכולת של החברה ה"בריאה" להכיל סתירה פנימית של תפקוד ואי-תפקוד באותו זמן.

פצועי טראומה רבים מצליחים לתפקד היטב בעבודתם, למרות שבחיי הרגש שלהם שורר חורבן. הם מגייסים לתפקוד במקום העבודה כל פירור של כוחותיהם הנפשיים, ונותרים מרוקנים במישורים המשפחתיים והחברתיים של חייהם. רבים מהם אף נדחקים לתפקוד יתר במישור התעסוקתי, ובכך מסוים את חוסר התפקוד הרגשי ואת אובדן העצמי.

ההתנהלות הזאת מותירה אותם לבדם במאבק עם קדרות ותחושת אובדן תהומיים עד ייאוש; ומוסיפה למעגל נפגעי הטראומה את בני הזוג והילדים, ואף את בני המשפחה הרחבה יותר.

• ביום שלישי, 29.1.2013, בין השעות 13:00 – 18:30, יתקיים בסינמטק תל-אביב כנס "במעגל הטראומה", שבו תוצג הפרספקטיבה האישית והמשפחתית של החיים עם הטראומה, ושל ההתמודדות עם ההחלמה ממנה.
  

הכותבת היא מחברת הספר: "כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית" (עם עובד, 2012), וראש תוכנית מ"א לחינוך, חברה ותרבות במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה