כספים על הסכין עם נועה ידלין

כסף. אם מבטאים את המילה לאט מספיק, אם מתעכבים על הסמ"ך, אפשר ממש להרגיש את היצר: את האהבה ואת הקנאה, את ההשתוקקות ואת הפחד, את ההשפלה ואת העונג. אין רגש בעולם הזה שכסף אינו כרוך בו, ואין פלא שהוא הופך לנפיץ כל כך כשהוא מרים את ראשו בתוככי בתים, ובפנים משפחות.

• על הסכין: אהבות בעין הסערה
• ישראל המאירי: על ספרים ואש
• אייל דותן על דמויות חוצות סף
  

כתבתי רומן על כל אלה, לפחות, ניסיתי לכתוב. אישה מן היישוב מואשמת בחטא לא אסתטי, חטא של כסף: אומרים עליה שהיא גנבה ממרכז השלום שהיא עובדת בו 3.4 מיליון שקלים - והוא בל יכופר, החטא הזה, משום שלא היתה לה שום סיבה טובה לגנוב. היא לא עשתה את זה כדי לממן ניתוח יקר לבתה. איש לא הכריח אותה, והיא לא נפלה קורבן למזימה שגדולה עליה בכמה מספרים, כפי שקורה לעתים בעלילות. סביבה בניתי משפחה, ובפרט בן אחד, בן ארבעים, שפתאום כותבים בעיתון דברים איומים על אמא שלו.

חטא של כסף. מרים ראשו בפנים בתים ומשפחות(צילום: shutterstock)

בחרתי ספרים וסיפורים שאהבתי, שהכסף בהם אינו מתחת לבלטות, כי אם מעליהן. השתדלתי להימנע מן הבחירות המתבקשות: "האחים קרמזוב", למשל, ובמקום זאת לבחור יצירות שקראתי בעת האחרונה, ונגעו ללבי.

"הירושה", מאת גי דה מופסן

"והם היו חושקים זה בזה, ועדיין מונעים עצמם זה מזה, נמשכים ומעוכבים בכוח רצון נמרץ יותר, בכוח צלו של המיליון".

מיליון פרנק, וליתר דיוק, מיליון ומאה ועשרים אלף פרנק, הבטיחה בצוואתה ויקטורין-שרלוט קאשלן, בתולה קתולית מבוגרת וזעופה, לבת אחיה, סלסט-קוראלי קאשלן. כל רצונה הוא שתינשא, ותעמיד סוף סוף צאצא. אבל רק לאחר מותה בשעה טובה מגלים קוראלי, אביה, והפקיד ששידך לה, שעל ההון מוטבע תאריך תפוגה: אם לא יבוא לעולם ילד בתוך שלוש שנים מיום מותה - יעבור כל ההון לידי עניים ומוסדות צדקה.

מכאן ואילך מתחיל הכסף - עד אז מין זמזום נעים, מבטיח, בירכתי מערכת היחסים המשולשת, בין הזוג הצעיר ואבי הכלה הנוכח - לשמש חליפות כסם תאווה וכמדכא חשק, כשברגע אחד סומקות הלחיים ובורקים התנוכים נוכח המחשבה המגרה על ההון, ובמשנהו נדמית המשימה כבירה מדי, משתקת: מה גם שהפקיד שעל כתפיו היא מונחת, רומז מופסן, רפה קצת באורחותיו. סיפור מענג על כוחו המעורר והמסחרר והממית והמצמית של הכסף, והכל לעתים קרובות בה בעת ממש.

"כלכלת בית", עודד כרמלי

"במעבר מוצרי הניקיון של הבְּזול מול הושיטה אל עבר ארבעים גלילים של נייר טואלט דו-שכבתי ורוד ואחר-כך מיששה את הפלסטיק של החד-שכבתי הלבן, ונאנחה ואספה לעגלתה את החד-שכבתי, כי הפשוט והלבן התאים בחזונה לאורח חייו, וממילא הוא אינו זכאי ליותר מחד-שכבתי. אם הוא רוצה דו-שכבתי, חרצה, אז שימצא עבודה".

"כלכלת בית". מתחשק רק לצטט מתוכו

סיפורם של בני משפחה אחת: סוכן הנדל"ן שמואל אלעזר, רעייתו דפנה, אשת חינוך מובילה ומנהלת פרויקט "המחר למצוינות", ובנם בן השלושים אהוד, פרוט כולו לפרוטות של כסף: הם נעים ומקווים והוזים וזזים בינות למותגים ועל גבי פרקטים, בצדי מגדלי בניינים מפתים ומלונות, על שאריות מטונפות של טייקאווי ועל אדי קנאות גדולות וקטנות. זהו ספר שמפרק את הישראליות העכשווית, העדכנית, באורח מעורר השתאות, וכזה שלא כל כך מתחשק לכתוב עליו, אלא בעיקר לצטט ממנו עוד ועוד. אני לא רואה שום סיבה להיאבק בזה:

"לנטיפי הפסנתר ברדיו הצטרף קול צרוד, זמר צעיר שהיא אינה מכירה וקולו צרוד, שָׁר-מדבר לאט על כל חפציו, מונה חצי מלחייה וקולב ונורה שישים ואט. עושים עליה ברדיו ניסויים, התרגזה על השָׁר-מדבר הטרי הזה שממלמל לאט, שמטעים כל חפץ מטומטם, ואין לה זמן לניסויים מוזיקליים, לפחות בפרק הזמן הקצר של הנסיעה שייתנו את מה שהיא אוהבת".

"פיל", מאת ריימונד קארבר

"ידעתי שזאת היתה טעות לתת לאחי את הכסף". (מתוך "סיפורים אחרונים").

כן, נדמה שזאת היתה טעות. כולם חולבים אותו, את גיבור אחד מסיפוריו האחרונים של קארבר, בעצמו איש קשה יום וצנוע: בתו, שפורטת על לבו באצבעות נכדיו, ילדיה; בנו, שקץ במטריאליזם האמריקני וזקוק לכסף רק עוד פעם אחת, כדי לברוח לאירופה; אמו, שהיא אמו, ודומה שאינה זקוקה כלל למניע; ועכשיו גם אחיו, שלווה ממנו כסף ומבושש מלהחזירו. וגיבורנו נותן ונותן, ומררתו גואה ונדיבותו אוזלת, ונדמה שהנה ולא יישאר ממנו דבר.

אבל אז הוא חולם חלום. אין לי חשק לפלוש כך בגסות אל לילו ולפרש אותו - יעשה זאת כל קורא עבור עצמו. אומר רק שבעיני זהו סיפור על היות אדם בן, אח, הורה, נכד, ועל נצחיותו ומוחלטותו של כל אחד מן המצבים, ששום תהפוכה ואף יובל-שנים חולף אינם יכולים להם: לנצח יהיה אדם ילד ביחס להוריו, גם בזקנתו, או הורה לילדיו, גם בבגרותם שאין בה שום חן.

"העשיר", מאת ז'ורז' סימנון 

"היא עשתה את החשבון על פיסת נייר והושיטה לו אותה, והוא משך את ארנקו העבה מכיסו. מלא כמו תמיד!, העירה". (מתוך "שעת הפעמונים").

זהו ויקטור לקואן, סוחר המולים המשגשג, שכוחו ואונו נובעים מארנקו התפוח. בשטרות המקופלים בין דפנותיו הוא קונה לו נשים בשפע, ואת הזכות להסתירן מרעייתו ברפרוף, בלי כוונה של ממש, ואת מסירותה אליו בכל זאת, ואת כבודם המסויג של השתיינים בביסטרו, ובסופו של דבר גם את אליס, נערה בת 16 שהיא רכושו עכשיו, שעובדת במשק הבית והולכת ומתנחלת בלבבו, בניגוד לכל הגיון.

עטיפת הספר "שעת הפעמונים" מאת ז'ורז' סימנון

מכאן ואילך נפרשת מערכת יחסים מפעימה, כוחנית ונוגעת ללב, עצובה ומכוערת, מסעירה ודוחה - שהולכת ומרוקנת את הכסף מערכו ככל שהיא מתקדמת, ונוטלת ממנו את האון ואת העוקץ. משום שנערה בורה בת 16 אינה יודעת להתרשם כהלכה מן הדברים שיש להתרשם מהם. או שאולי היא יודעת?

"עיני העניים", מאת שארל בודלר

"בערב התעייפת מעט, ורצית להתיישב בקדמת בית-קפה חדש, בפינת שדרה חדשה, שחומרי הבנייה עדיין לא פונו ממנו, אולם הוא מפגין לראווה כבר את תפארתו הבלתי-גמורה". (מתוך "הספלין של פריז").

שיר קטן בפרוזה - כך בודלר מגדיר כל אחד מסיפורי "הספלין של פריז" - ובו מוקף זוג

אוהבים לא בכסף, כי אם בהיעדרו. להם, שניהם, לא חסר דבר: הם יכולים לשבת במקום נאה ולהתעלם מן הכסף שיש, כדרך שיכולים להסב ממנו את אפם בסלידה רק מי שיש להם, ולהתענג על אהבתם התענגות זחוחה כמעט, של מי שמתבשמים באושר מבלי לשקול בכלל את קצו.

אבל העולם האחר, המכוער, הלא מאושר, סופו שירים את ראשו גבוה מספיק, ואל בית הקפה ניגשים אב ושני ילדיו חסרי הכל. הם לא מבקשים שום דבר, ובכל זאת מצליחים, במהלך מפעים של בודלר, לסדוק לא רק את הרגע, אלא את המהות העמוקה של אהבתם ממש.