"הריקוד האחרון של קלרה": הבמה עקומה

זו היתה - לפי הפרסומים - הפקה מיוחדת לכבוד יום השואה הבינלאומי, ו"הריקוד האחרון של קלרה", סרטה של נילי קסלר על ניצולת מחנה אושוויץ שהקימה סטודיו לבלט בתל אביב בשנות החמישים, אמור היה להיות מרכז השידורים לערב זה. כמו עשרות ערוצי טלוויזיה בעולם החופשי שנערכו לציין את התאריך, אך טבעי היה שהערוץ הממלכתי שלנו יעשה כן. אבל לא, זה לא קרה. במקום המחול של קלרה שודר משחק כדורגל. אני לא יודעת אפילו בין מי למי כי כיביתי את המכשיר בזעם. אחרי הכדורגל היה דיון על כדורגל. יום שואה? מה זה משנה, אפשר לדחות למחר.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"בלתי הפיך": הורות מאוחרת יוצאת מהארון

"תתקדם" עם מתיו פרי: חבר, היית חסר

קליפורניקיישן 6: דרוש קורס ריענון בהרס עצמי

וזה בדיוק מה שעשו ברוממה כששידרו אמש (ב') את הסרט: בעטו, ברגל גסה, גם בזכרם של הטבוחים וגם בכבודם של הניצולים - וגם במי שעדיין אכפת לו, כמו אמתכם, בת לשני הורים ניצולים, ואשה שנמלאת זעם בכל פעם שבועטים בהם ובבני דורם. עד כה חשבתי שרק משרד האוצר בועט. עכשיו צריך להוסיף לרשימת הגופים שאני מתעבת בשל יחסם לניצולים גם את רשות השידור, שגם היא, להזכירכם, ממומנת מכספי האגרה שלי.

"הריקוד האחרון של קלרה" הוא סרט קטן ועדין על אשה עקשנית מאוד. קלרה בונדי-לנדאו, ילידת יוגוסלביה, כלל לא שמה לב לעובדה שהיא בעצם יהודיה: במשפחה שעסקה במחול גדלה כבלרינה קטנה, ועל פי עדותה חייה היו טובים ויפים עד לבוא הנאצים. הם הובילו אותה לפתח הגיהנום ממש - אל תוך הקרמטוריום עצמו. כמו כל מי שניצל, ניצלה בנס. או במקרה.

"הריקוד האחרון של קלרה". אין תמורה לאגרה(צילום: מתוך הסרט)

דבקותה בחיים הובילה אותה לחופי פלשתינה, עקשנותה - אל הבלט הקלאסי, מצרך מאוד לא מבוקש בראשית ימי המדינה. ובכל זאת הצליחה, בדרכה, לפתוח סטודיו לבלט בתל אביב ולנהלו עם בעלה שהיה גם הפסנתרן של הסטודיו, להעמיד דורות של תלמידות אבל לא להקים לעצמה משפחה כמו שרצתה.

לאורך שנים, בערוב ימיה של קלרה, מתעדת נילי קסלר גם את הנחישות (ברגעים היפהפיים בהם קלרה מתאפרת ומתעקשת לצייר את תוחם השפתים שלה בדיוק מופתי, ממש כמו פעם), וגם את תחושת ההחמצה - ולבסוף הבגידה של הגוף והזיכרון.

היא מעוררת כבוד, קלרה בונדי-לנדאו, גם אחרי הבגידה הזאת. אבל להבדיל מהדמות המרשימה, הסרט קצת פחות מהוקצע ולא לגמרי נחוש לספר סיפור, ולעיתים קרובות מאוהב בעצמו. חזרות לא נחוצות על קרעי זכרונות, תסריט לא מהודק, שמוש מופרז בקטעי אילוסטרציה של מחול שאיננו בלט קלאסי, העדר דמויות שיספרו על קלרה - כל אלה הופכים אותו ארוך מדי ולא ממוקד.

השיחה באולפן עם פסיכותרפיסטית המתמחה בנפשותיהם של ניצולי שואה היא מסוג הדברים שערוץ 1 עושה כדי לצאת ידי חובה, ועל הדרך גם להפיק תכנים זולים במיוחד. בדיוק כמו השיחות הבטלות אחרי משחק הכדורגל ששודר, כזכור לכם, ביום השואה הבינלאומי. כצופים בוגרים, איננו זקוקים לפסיכולוג שיסביר לנו כי סיפורה של קלרה הוא גם אופטימי וגם טרגי, אבל

כיוון שאנחנו כבר מכורים לתיווך של מומחים בכל נושא בחיינו, גם זה - כולל היחס לצופה כמי שאינו יכול להבין מה הוא רואה - הופך לחלק מהרוטינה של הערוץ הראשון.

גם בשנה הבאה, מן הסתם, לא יכבדו שם את התאריך הזה: גם בשנה הבאה יפיקו עדות כזו או אחרת על פי התבנית הנרטיבית המוכרת של ילדות-שואה-תקומה. גם בשנים שלאחר מכן ישדרו כשמתאפשר מבלי לחלל את קדושת הכדורגל. ערלות לב, אטימות וטמטום אי אפשר לרפא בביקורת אחת.