"עיר שבורה": תסריטאים מנצנצים באפלה
מותחן משטרתי אפל, המשלב בלש מיוסר, פאם-פטאל ורשויות מושחתות יכול היה להצליח בהובלת שחקני איכות כמו מארק וולברג, ראסל קרואו וקתרין זיטה ג'ונס, אולם התסריט של "עיר שבורה" מלא בחורים. פילם נואר דה לה שמאטע
"עיר שבורה" ("Broken City") מזכיר את הסרטים האפלים שהופקו בהוליווד בשנות ה-40 וה-50. גם בו ישנם גיבור מעורפל מבחינה מוסרית, עבר ששב לרדוף אותו, שחיתות עירונית ואישה פתיינית. למרבה הצער, ישנם בו גם תסריט חלש, שחקנים מבוזבזים, ותפניות עלילתיות שאף לא אחת מהן ממש משכנעת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בילי טגארט (מארק וולברג) הוא שוטר ניו יורקי שהודח משירות בעקבות תקרית ירי שבה נהרג צעיר פורטו-ריקני. שבע שנים אחר כך, בילי הוא בלש פרטי שקוע בחובות (את דמות מזכירתו הנאמנה מגלמת אלונה טל, גאווה ישראלית),
המתגורר עם חברתו הפורטו-ריקנית (נטלי מרטינז), שהיא שחקנית סרטים מתחילה.
יום אחד הוא נקרא על ידי ראש העיר, הוסטטלר (ראסל קרואו), המבקש ממנו לעקוב בדיסקרטיות אחר אשתו (קתרין זיטה ג'ונס) שהוא מאמין כי היא בוגדת בו. בעבור ראש העיר, המתמודד על כהונה נוספת, רעיה בוגדנית עלולה להביא לתבוסתו. במהרה מתברר, כי מאהבה של אשת ראש העיר הוא לא אחר מאשר מנהל הקמפיין של יריבו הצעיר, ג'ק וליאנט (בארי פפר), הנחוש להוכיח כי הוסטטלר אינו אלא פוליטיקאי מושחת הנגוע בקשרי הון-שלטון.
אגב, מוזר שיוצרי הסרט בחרו, באופן אבסורדי, להעניק שם כמו "ג'ק וליאנט" דווקא לדמות הטובה וההגונה בסיפור. אבל זוהי אחת מצרותיו הפחותות של "עיר שבורה".
ירידה בשער המארק
סרטו של אלן יוז (הוא ואחיו התאום אלברט ביימו, בין היתר, את "ממעמקי הגיהינום" ו"הנבחר", וזוהי עבודת הסולו הראשונה שלו כבמאי), מגולל שני סיפורים שהחיבור ביניהם מאולץ ורופף. הסיפור האחד, והמשומש, הוא על השוטר לשעבר שדמותו אמורה להיות מפוקפקת למדי. אלא שליהוקו לתפקיד של וולברג - לעולם בן מעורר אהדה של מעמד הפועלים - אינו מותיר מקום לספק באשר לאישיותו.
יתר על כן, הקשר בין בילי לחברתו קשור הדוקות לסיפור שהביא לסילוקו מהמשטרה, אך הפרט הזה נותר תלוי ועומד בסרט מבלי שיעשה בו שימוש כלשהו.
הדברים הופכים למגוחכים בסצינה שבה בילי, אלכוהוליסט לשעבר, נוכח בהקרנת הבכורה של הסרט בכיכובה של חברתו הלטינית, וצופה בה בסצינת אהבה לוהטת. הדבר הבא שהוא עושה זה להשתכר כליל במסיבה שאחרי, להביך את חברתו ולהכות את השחקן שמופיע לצדה. אבל מקומה של הסצינה הזו כאן נדמה מיותר, התקף הקנאה של בילי אינו ברור, ואין בו כדי להפוך את דמותו לאפלה ומאיימת יותר.
הסיפור השני, והמשומש לא פחות, הוא זה של "שחיתות בצמרת". מבט אחד בראסל קרואו - על תסרוקתו המשונה וקולו הארסי והמלחשש - וברור לנו שראש העיר הוסטטלר הוא האדם שאין לסמוך עליו. מדוע הוא בוחר דווקא בבילי לעקוב אחרי אשתו, ולא בשלל האנשים המושחתים שסובבים אותו? זה אחד מאותם סרטים שבהם לא שואלים שאלות כאלה.
טעם של פעם
לפרקים, תוך כדי צפייה ב"עיר שבורה", עולים במחשבה כמה מסרטיו הקלאסיים של סידני לומט שגם הם עסקו בממסד עירוני ומשטרתי רקוב ("סרפיקו", "נסיך העיר"). אך אין בסרטו של יוז (על פי תסריט של בריאן טאקר) שמץ מהאינטנסיביות הדרמטית והרגשית שאפיינו את עבודתו של הבמאי הנפלא ההוא. לפנינו עוד סרט חסר ייחוד על שוטר מקולל המוצא עצמו ברשת סבוכה של רמאות וניוון פוליטי.
רק כדי להבהיר את מידת התחכום והאמינות העלילתית, נציין שעדות משמעותית ומפלילה במיוחד נמצאת,
בלי מאמץ מיוחד, על ידי הגיבור בפח אשפה המצוי מחוץ למשרדי החברה המעורבת בשחיתות. וכל זה בזמן שבתוך המשרדים עסוקים כולם בגריסת מסמכים ועדויות מרשיעות. כן, דברים כאלה ודאי נראו הגיוניים לתסריטאי שהעלה אותם על הכתב.
קשה להבין מה משך אל הסרט הזה שחקנים בסדר הגודל של וולברג, קרואו וזיטה ג'ונס. האחרונה אף בקושי זוכה למלמל כמה שורות, ודמותה בכלל נראית כאילו הגיחה מעשור אחר. וכך, היחיד שהופעתו כאן מספקת הנאה הוא ג'פרי רייט ("פרחים שבורים") המגלם את מפכ"ל המשטרה הנכלולי. הנה דמות שלפחות מצליחה להפתיע פעם או פעמיים במהלך הסרט הצפוי הזה.
