אנחנו שילמנו על השרים הכנועים

קשה לאנשים מן היישוב להבין מהם 400,000,000 שקלים. עוד לפני שמפענחים ארבע מאות מיליון, כבר צריך המספר הענק הזה להסתדר בתבנית חשיבה מוכרת, אחרת אין לו משמעות. אז מה היה לנו - רחוב אחד של נדל"ן מלבלב בקיסריה? אלפיים דירות חדשות בדיור הציבורי? ארבע שנים של מימון עזרה בבית לניצולי שואה - או, כמו במציאות הישראלית - הנתון המחפיר על מחיר האתנן הפוליטי הכי גבוה ששולם אי פעם על ידי ראש ממשלה בישראל?

עוד בערוץ החדשות של ynet:

• נתן אשל במייל תועה לשלי: רוצים שאנהל המו"מ
• הנערה שירקה על טיבי חשודה בריסוס נאצות
  

הוא רצה אותם כנועים וצייתנים כנערי ליווי, והוא קנה את השרים שלו במחיר לשכה, נהג, מאבטח וסממנים של עוצמה ריקה. רובם לא נאלצו לעשות כלום, רק לשתוק ולהצביע כמו שצריך, תמורת הזכות הנדירה לכהן כשרים ללא תיק או סגני שרים. מי שרצה, עבד: מיקי איתן למשל ויתר על מכונית השרד והלשכה ועסק בשיפור השירות לציבור כמעט ארבע שנים עד שנבעט החוצה. השירות שופר? דן מרידור היה שר לענייני מודיעין, תפקיד שנתפר עבורו אישית - אי אפשר היה לעשותו מן הלשכה בכנסת? ומה עם השר לעניינים אסטרטגיים - מי, במדינה שבה ארגוני הביון כה מתוחכמים ויעילים, צריך אחד כזה - ומי צריך שבוגי יעלון יישב בשקט וירגיש נורא חשוב?

נתניהו בישיבת הממשלה. האתנן הפוליטי הגבוה בהיסטוריה(צילום: אמיל סלמן)

לאורך הקדנציה האחרונה של בנימין נתניהו, כשהתברר לבסוף כי גם בגרעון יש חור מסתורי שדרכו זלגו החוצה מיליארדים, למדנו לקבל בהכנעה גם את ממשלת שלושים השרים המפלצתית לגמרי. ידענו שאין בה צורך וידענו שאין מה לעשות, אי אפשר יהיה לשנות את החלטתו של הראיס להקיף את עצמו באומרי הן אוטומטים ויקרים להחריד.

כך למשל בני בגין, שתדמיתו הייתה מופת של צניעות ציבורית. הרי רק לאחרונה ביקש נהג. נכון, אי אפשר לדעת בדיוק מה עשה בשנים הללו בתפקידו כשר. עובדה, מאות בדואים עלו אליו לרגל מפני שהתנדב להסדיר את עניין התביעות הקרקעיות שלהם בנגב. יש הסדר? לא. כל אחד מן השרים נטולי התיק בממשלת נתניהו וכולם ביחד, אני מניחה, ישנו בשקט בלילות בידיעה שהם חולבים כספי ציבור בלא כל הצדקה שהיא, ורק מפני שכל-כך אהבו להיות בשמינייה או בתשיעייה, משל היו חברים בהתאגדויות סודיות של ילדים.

(צילום: גיל יוחנן)

ישנו היטב גם סגני השרים הלא נחוצים לענייני שום דבר, וישנו השרים שתפרו להם משרד מפונפן וחסר טעם, כמו משרד ההסברה, למשל. זה לא הפריע למשרד להצטיין בהפקות וידאו ואודיו ואינטרנט מה-זה מגניבות. באתר שלו תוכלו למצוא מכרזים לרכישת ציוד צילום יקר ובניית אולפן, כשיש כבר ציוד כזה ופונקציה שמייצרת זמרירים ותשדירים עבור הממשלה: לשכת הפרסום הממשלתית. אבל זה לא יפריע ליולי אדלשטיין למצות עד תום את עוצמתו המדומה.

ושרת התרבות והספורט, לא נהנתה? חשבה לרגע שאפשר היה להסתדר עם יחידת סמך קטנה ויעילה במשרד החינוך, שראשיה המקצוענים גם יבינו מה הם עושים וגם לא ייסעו להצטלם עם כל מדליסט ישראלי בתבל?

יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד. יכול לדאוג לשינוי(צילום: מוטי קמחי)

יש עוד: משרד התקשורת, למשל. בארצות הברית, מדינה עם אין-ספור ערוצי תקשורת, יש רשות ציבורית לרגולציה, שאינה מאפשרת לחבריה המקצוענים לצבור כוח פוליטי בגלל שליטתם על תדרים ותכנים. במדינות אירופה בגודל של ישראל יש 15-18 שרים, ואיכשהו כולן מסתדרות

יפה בלי הבלגן האימתני של עבודת ממשלה גדולה, מנופחת, חסרת טעם כמו זו שהיתה כאן עד הבחירות.

בלי לעשות כלום חוץ מלהתעקש ערב הכניסה למשא ומתן קואליציוני, יכול יאיר לפיד להתנגד ברצינות לממשלת הבלונים הנפוחים ולחסוך למשק הישראלי ארבע מאות מיליון שקלים בארבע השנים הקרובות. אם ירצה לעשות עוד קצת, טוב יעשה אם ידרוש שהכסף הזה, שהתגולל במשרדים המיותרים עד שנעלם, שכבר תוקצב לעתיד הקרוב, יועבר לרווחתם של ניצולי השואה שכעת זקוקים לו. כך לפחות אפשר יהיה לחוש מעט הקלה, תחושה זעירה של צדק, כשנפטרים מן הבושה.