פחד מוות: מדוע אנו נתרעים כל כך מפרידות?

"כל סוף הוא התחלה חדשה", "דלת נסגרת – השנייה נפתחת", אומרות הקלישאות המפורסמות על פרידות, ואף אחת מהן לא מסייעת לנו ברגע האמת. במקרים רבים, כשקשר מסתיים זה נחווה בתוכנו כאסון, כסיוט וכמשהו מרתיע ומפחיד. אני מכירה זוגות רבים שהקשר ביניהם דעך מזמן, אך הם עדיין ביחד רק בגלל הפחד לעשות את השינוי הגדול, להכריז בקול ברור – שזה לא עובד יותר ושהגיע הזמן לעבור הלאה ולבנות חיים חדשים.

עוד בנושא:

שנה אחרי הפרידה ואני רחוקה מלהמשיך הלאה

נפרדנו כך: 5 פרידות ששברו לנו את הלב

הכינו את הממחטות: שירי פרידה עצובים במיוחד

לא רק בענייני זוגיות אנחנו דרמטיים מאד כשזה נוגע לפרידה, ניתן לראות זאת בתחומים נוספים בחיינו כמו החשש לעזוב עבודה קבועה ויציבה לטובת מימוש החלומות שלנו, רתיעה מלעזוב חברות שלא עובדת – פשוט כי אנחנו רגילים אחד לשני ועוד.

ניתן להקביל את הפחד להיפרד – לפחד למות, למות כלפי מה שאנחנו מכירים, למות כלפי צורת חיים מסוימת, הרגלים, חלומות ורצונות. כאשר אנחנו מסכימים לשחרר מבנה שסיים את תפקידו, במובנים רבים אנחנו כמו נחש שמשיל את נשלו, מתחדשים, נפתחים ונושמים מחדש.

ועדיין, מרבית האנשים נעים כמטוטלת בין שתי צורות התנהגות קוטביות: מהצד האחד ישנם האנשים שנוטים לאחוז חזק ככל האפשר גם במה שלא עובד להם יותר, ומהצד השני, ישנם אלה שכל כך מפחדים להתייצב, להתחייב ולהירגע בתוך קשר, שהם פשוט נעים כמו פרפרים מפרח לפרח, בטענה שהם עדיין לא מצאו את האדם המתאים עבורם לקשר אינטימי מתמשך.

שתי צורות התגובה הללו הן ביטוי לקושי שלנו להכיל את הקצב הטבעי של החיים, שמתאפיין בהתחלות וסופים, בריקוד זמני משותף ובריקוד מתמיד עם עצמנו. בשני המקרים אנחנו נמנעים מראש מכניסה לתוך קשרים שיעמתו אותנו עם הצורך לשחרר היקשרות רגשית ומשמעותית.

מה כל כך מפחיד במוות?

המורה הרוחני האוסטרלי, בארי לונג, כותב בספרו 'הרשו לי לדבר איתכם על מוות' ש"מוות הוא הסוד השמור ביותר בעולם", והוא מסביר: "כאדם פשוט מן הישוב אינך רשאי ללמוד על מוות או לחקור את המוות בכך שתתוודע אל הראיה היחידה לקיומו – גופות מתות". הוא ממשיך ומתייחס לתרבות המערבית הקלוקלת שמונעת מבני אדם להתוודע לעובדה הישירה של המוות, ובכך מונעת מהם להתכונן ולהיערך למה שבוודאות עומד לקרות – כולנו עומדים למות.

אני יודעת שלא נהוג לדבר על מוות, שכן אז הרגשות המיידיים שמתלווים לאזכור המוות הם צער, יגון והרבה מאד עצב. תמונות של יקירים שאיבדנו בדרך עולות בתודעתנו, ואיתם תחושה של כיווץ באזור הלב וגעגוע מכאיב. אני גם יודעת, שזה יכול להיות אחרת.

כשאמי נפטרה לפני כעשר שנים, אף אחד לא הכין אותי לגלי האהבה שהציפו אותי. לצד הכאב החד בלב, נולדה שם, לראשונה בחיי, ידיעה בהירה שאני מאוחדת עם הכל, עם השמיים והירח, עם האדמה והפרחים, חשתי שאני אחת עם אמי ועם כל בני האדם באשר הם. אין ספק שזה היה רגע של התגלות רוחנית, כזו שהיא מעבר למילים. עד אז, במובנים רבים, לא ידעתי שיש מוות, אך ברגע שהוא נכנס לחיי – עולם ומלואו נגלה בפניי.

בקושי להרפות מאדם שאהבנו, אנחנו מנסים להימנע מלחוש כאב. התפישה שהחיים צריכים להיות נעימים ומענגים כל הזמן, מושרשת בנו היטב פשוט משום שכאב הוא לא נעים. מה שאנחנו לא רואים הוא שדווקא ההתנגדות לחוש את הכאב היא מקור הסבל שלנו. בסופו של דבר, כאב הוא רק כאב, וההסכמה להיות בתוכו ללא תזוזה פנימית מאפשרת לו להסתיים בצורה טבעית, כמו פרח שנובל.

נראה שהתרגלנו לפחד מהסוף, אולם אם נרצה אנחנו יכולים להתחיל ולרכוש לעצמנו הרגלים חדשים, להסכים להיפרד כשהגיע הזמן, לחוש ולהרגיש בטוטאליות את תופעת החיים בדיוק כפי שהיא – בלתי צפויה, מטלטלת ולעתים גם מכאיבה.

תרגיל התבוננות

בדקו האם ישנם אנשים שהייתם איתם בקשר אינטימי ועדיין לא שחררתם. הדרך הקלה ביותר לבחון זאת היא להעלות את דמותם בתודעתכם ולבחון האם עדיין עולה בכם תגובה רגשית שלילית.

פנו לעצמכם זמן וכתבו מכתב פרידה. המכתב לא חייב להישלח – הוא נועד עבורכם כדי לאפשר לכם להודות על הרגעים היפים שחלקתם, ולהעניק משמעות חדשה לפרידה.

במכתב נסו לראות את כל האהבה שחלקתם יחד, ולהודות עליה. ואז הסכימו לחוש את כל הרגשות שעולים, ללא שיפוט או תגובה, פשוט להרגיש את הדברים כפי שהם. חשוב לנשום ולעומק במהלך תרגיל כזה.

בנוסף בחנו מה למדתם מהקשר הזה, ובשלב האחרון, היפרדו, הרפו, שחררו את האדם מתוך הסכמה עמוקה לחבוק את סיומם של דברים ושל קשרים. הודו לחיים על ההזדמנות ללמוד עוד על המוות בעודכם בחיים.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק 

דורית בר – אימון אישי, טיפול מיני ליחידים וזוגות, מנהלת בית הספר 'חכמת אישה'