"ואם יצחקו עליי?"; להתמודד עם לחץ חברתי

המצב הבא ודאי מוכר להורים רבים. אתם מלבישים את בת החמש, כבר עומדים בדלת, בלחץ, רגע לפני היציאה לגן, ואז היא פתאום קולטת את דמותה במראה ואומרת: "אני לא רוצה את החולצה הזו! הילדים יצחקו עליי".

מי מאיתנו לא מכיר את ה"מה יגידו"? מן קול פנימי שכזה שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו, קולו של ה"קולקטיב" המופנם בתוכנו, צופה בנו מן הצד, ויש לו הרבה מאוד מה להגיד על ההתנהלות שלנו, הבחירות שלנו, איך שאנחנו נראים ומה שאנחנו עושים.

למרות שזה אולי יפתיע אתכם, הקול הזה הופך להיות חלק מאיתנו בשלב מאוד מוקדם בחיים. כבר בגיל הגן ילדים מתחילים לפתח מודעות לסביבתם ולומדים להכיר את הקודים החברתיים של מה נהוג, מה מקובל, מה "נורמלי" ומה חריג - כללים ברורים החלים ומחייבים את כולם. כך, למשל, נראה בימים אלו של החורף את ילדות הגן מגיעות עם שמלה (וכדאי שתהיה מהסוג ה"מסתובב" עד כמה שניתן) ולא מוותרות עליה גם אם הן צריכות ללבוש מתחת מכנסי פוטר חמים (כדי להפיס את דעתה של אמא). למה? כי זה הטרנד, ככה כולן, וכל אחת רוצה להשתייך ל"כולן" הזה.

מאותו מקום נוכל לראות גם קודים אחרים של השתייכות לקבוצה, קווי דמיון המשותפים לכל החברים בה: סגנון תספורת או תסרוקת, צורת דיבור, מילים מסויימות שבהן הם עושים שימוש תכוף, אותו ילקוט בית-ספר, קלמר או טושים (כי רק הם נחשבים לראויים בקבוצה הזו), משחק שכולם עסוקים בו כרגע וכו'. לא צריך לחכות לגיל ההתבגרות לשם כך - זה קורה הרבה לפני.

אז מה מטריד אותנו בכך? מטריד אותנו שהילדים שלנו עסוקים כל כך במה שיגידו עליהם. אנחנו לא מבינים למה הם לא יכולים להרגיש נוח מספיק, בטוח מספיק, עם מי ומה שהם. למה ילדה בת חמש לא מעזה ללכת בספונטניות ובחופשיות אחר נטיית ליבה, להתנסות, לבדוק, להרחיב את רפרטואר האפשרויות שלה. מה יש, למה לא? מה זה החשש הזה שעוצר אותה כבר בגיל כה צעיר?

מטריד אותנו שילדים עסוקים כל כך בלהסתכל ולהשוות, בלהעיר הערות האחד לשני, לבקר ולשפוט, לגרום לאחר להרגיש לא נוח עם מה שהוא לובש, אוכל או מעדיף לעשות בזמנו החופשי.

ואני אומרת שהגיע הזמן שנסתכל במראה. איפה אנחנו בסיפור הזה? האם, אולי, גם לנו זה מוכר ממקום כלשהו? והאם, גם הפעם יש לנו יד בדבר?

באופן בלתי מפתיע התשובה היא כן וברור! גם אנחנו, בדיוק כמו הילדים שלנו, מכירים וחיים

את הסקאלה הזו - בין השונה ל"אותו דבר", בין המיוחד ל"כמו כולם".

כולנו מכירים את הדילמה הזו, שמצד אחד יש בנו רצון להיות מיוחדים ושונים, שיראו אותנו, שיבחינו בקיומנו בין שאר בני האדם בסביבה, שלא ניטמע בהמון, חסרי פנים וייחוד. מצד שני, כבני אנוש, יש לנו צורך בקבוצה, קבוצת שווים לנו החולקים מכנה משותף אחד לפחות: גיל, תחומי העניין, מטרה. הקבוצה מגנה ומסוככת עלינו, מכפילה ומשלשת את כוחנו ומשקלנו הסגולי, נותנת לנו תחושה של שייכות וביטחון, שבלעדיהם אנחנו פשוט לא יכולים להתקיים. ותמורת כל אלו אנו מוכנים לא פעם 'לצמצם' ולהקטין את הייחודיות והשונות שלנו.

לאורך כל שנות חיינו אנו מתנהלים בתווך הזה, בין האינדווידואליסטיות לקבוצתיות. פעם נוטים יותר לכאן ופעם לכאן. מקיימים דיאלוג משתנה עם שתי תצורות הקיום הללו, בהתאם לאישיות, לשלב ולצרכים ההתפתחותיים. ולא פעם אף חיים בדואליות, בין לבין, מנסים לשלב, ללכת בין הטיפות.

ואת המסר הדואלי הזה, אנחנו מעבירים גם הלאה לדורות הבאים, לילדים שלנו. מצד אחד אנחנו נורא רוצים שגם הילדים שלנו יהיו יחידים במינם, יוצאי דופן, משהו אחר, לא כמו של כולם. הם הרי שלנו, לא? שיבלטו מעל כולם, שירכזו סביבם תשומת לב והתפעלות. אבל... שיישארו עדיין בתחום הנורמה והמקובל: שהבן שלי לא ירצה ללבוש שמלות וכתר כשהולכים לגן, ושהבת שלי לא תרקוד בתנועות משונות ואחרות כל כך במסיבת יום המשפחה.

וכן, זה נהדר שהילד הוא אומן יצירתי ופורה כל כך. הרי יש לו כאלה רעיונות נהדרים ואנחנו תמיד משוויצים בעבודות שלו כשבאים חברים ומשפחה, אבל למה הוא צריך להיות כל כך מוסח ומעופף בכיתה? עדיין אנחנו מצפים ממנו שבבית הספר הוא יהיה מרוכז כולו בשיעור, שיעתיק מהלוח ויענה לשאלות המורה בדיוק כמו שהיא מבקשת. פה אין מקום לסגנון אישי. כאן צריך ליישר קו עם דרישות המערכת.

ואכן, אם נעמיק להסתכל בתוכנו נגלה שאנחנו מעבירים מסרים סותרים ומבלבלים מבלי למצמץ אפילו. נכון, אנחנו רוצים שהילד שלנו יהיה שונה, רק בבקשה שיהיה גם כמו כולם. שלא יהיה מוזר, אחר או חריג חלילה.

קצת בעייתי, לא?

ואם אנחנו כבר מסתכלים על עצמנו, בואו נבדוק עד כמה אנחנו מקבלים אנשים שונים מאיתנו? עד כמה אנחנו הולכים עד הסוף עם האמת שלנו, הבחירות שלנו, הנטיות וההעדפות שלנו?

התשובה בדרך כלל היא לא ממש. ביותר מדי מקרים אנחנו לא מעיזים להתלבש איך שבא לנו, להשמיע דעות שלא מיישרות קו עם הסביבה בה אנו חיים, לא הולכים עד הסוף עם מה שמתאים לנו. אנחנו גם מאוד מתחשבים ומתחשבנים, שבויים ב"מה יגידו השכנים" ועסוקים באיך זה נראה מהצד. קשה לנו להשתחרר מזה לגמרי. אפילו לנו, הגדולים והחכמים. אז מה לנו כי נלין על ילדינו?

אז לכבוד הילדים שלנו, בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות אחרת:

1. הולך נגד הרוח

מתי בפעם אחרונה עשיתם משהו שרציתם ולא העזתם? משהו אחר, שונה, לא רגיל, שמאתגר אתכם? זה הרגע. גם אם מדובר במשהו קטן ופינתי, לכו על זה! לרגע אחד שימו בצד את פולניה ו"מה שיגידו" ותתמסרו רק לרצון האותנטי שלכם. מצפה לכם חוויה מעניינת.

2. הורידו את מפלס הביקורת והשיפוט שלכם

גם כלפי הילדים וגם בכלל. הכי קל להיות שיפוטי. ככה אנחנו מביעים את הפחד שלנו מול המשהו האחר, הלא מקובל, המאיים עלינו בעצם קיומו, מבליט וסותר את כל מה שאנחנו מכירים. גלו יותר פתיחות וסובלנות גם לדברים שונים ממה שאתם מכירים. מי יודע, אולי תגלו עוד עולמות חדשים ומעניינים?

3. תנו לילדים שלכם מרחב גדול

לביטוי עצמי, לבחור, להחליט, למצוא את הדרך המתאימה להם, לא להתערב להם (עד כמה שניתן) בסגנון הלבוש שלהם, בתחביבים ובחוגים שהם בוחרים, בחברים שהם מתחברים איתם (אם הם נראים לכם מזיקים כדאי לברר מה בדיוק הם מוצאים בהם), באוכל שהם מעדיפים (אוכל - לא ג'אנק פוד).

4. עודדו חשיבה עצמאית אצל ילדיכם

כשהם, מדי פעם, מרשים לעצמם להביע דעה שונה, לא מרגישים כורח ללכת עם הזרם ולעשות בדיוק מה

שכל החברים האחרים עושים - ציינו זאת בקול רם ובסיפוק, כך שהם יבינו שכרגע הם עשו משהו שאתם מעריכים. ממש לא חייבים ללכת בעיניים עצומות אחרי העדר.

5. דברו עם הילדים שלכם על היופי שבשונות

כמה זה מעניין יותר כשיש ריבוי של סגנונות, דרכים ואמונות לחיות את החיים. כמה זה מעשיר את חיינו שלא כולם אותו דבר ויש הרבה מאוד אפשרויות בחירה. ולחילופין, איזה עולם משעמם וחד-גוני היה לנו אם כ-ו-ל-ם היו בדיוק אותו הדבר.

6. עודדו אותם לבטא את הייחוד שלהם

לכל ילד יש את המשהו המסויים שהוא "שלו". זה יכול להיות מראה מיוחד, כישרון לספר בדיחות מצחיקות, יכולת אומנותית, חוש קצב, מיומנות טכנית - כל דבר שהוא, מכל תחום, בו הם שולטים ומתבלטים. עודדו אותם לשכלל ולפתח את הכישורים האלה ולשמוח בהם.

7. קבלו אותם כמו שהם

זו בהחלט משימת חיים שעלינו לעבוד עליה יום-יום, שוב ושוב, בדיוק כמו שאנחנו עובדים על הקבלה העצמית שלנו את עצמנו. באמת משימה ענקית וחשובה, ועדיין - אני מאמינה בכל ליבי שהיא גם אפשרית. ככל שנצליח באמת לקבל את ילדינו על מי שהם, על מורכבותם וייחודם - כך נגביר בהם את תחושת הביטחון שלהם בעצמם ונבטיח להם חיים טובים יותר.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן. ביום חמישי, ה-7.2.13, יתקיים במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים הכנס השנתי למנחים ולאנשי מקצוע העובדים עם הורים בנושא: "הורות, אתגר המסע בין ערכים מתנגשים"