הצלחת לגרום ללב שלי לרעוד מבלי לומר מילה

למה אני אוהדת את הפועל תל אביב? לא מפאת המסורת, הניצחונות או אפילו אצטדיון בלומפילד - אלא בזכות האהבה.

עד כתה ד' לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב לשאלה מהי קבוצת הכדורגל האהובה עלי, זאת אומרת עד שיום בהיר אחד הגיע ילד חדש לכתה שלנו. הוא היה שרוף על הפועל תל אביב ואני הייתי שרופה עליו, אז החלפתי קבוצה (לא במובן הכחול שעולה לכם לראש!).

מוזר איך החלטה שרירותית שקיבלתי בגיל חד ספרתי הפכה להיות חלק מההגדרה העצמית שלי. אכן, כבר אז הייתי מוכנה לעשות הכל למען האהבה. אמנם כיום אני קצת פחות תמימה ומצוידת במנה גדושה של ציניות וספקנות, אבל עדיין אני מחפשת אחר אותו הדבר שרציתי מאז כתה ד' - מישהו לאהוב, ורצוי אוהד הפועל.

ואולם, אף שהיום אני נבונה ומנוסה יותר, שיעור ההצלחות שלי בתחום הזוגיות שווה ערך לזה שהיה ביסודי, ואני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה כך. לפעמים קורה לנו שאנו מסתכלים סביב ולא מבינים איך "כולם" מוצאים אהבה חוץ מאיתנו. למה דווקא אנחנו לא מצליחים. מייאש משהו, לא? אז את הטור הזה אני רוצה להקדיש לכל אותם קוראים "מתוסכלי אהבה" שחושבים שהרומנטיקה מתה.

מכתב אחד ביד

במהלך השנים האחרונות חוויתי עליות ומורדות בתחום הזוגיות, אבל תמיד היה לי זיכרון אחד קטן שהצליח לעודד אותי בשעות השפל. בתקופת הצבא הייתי מחכה כל בוקר באותו מקום ליד הקיוסק של שמעון לטרמפ הקבוע שלי. בוקר אחד, בעודי מחכה, ניגש אלי גבר כבן שלושים. הוא אמר לי שכבר הרבה זמן הוא רוצה לגשת אלי ולפתוח בשיחה אבל לא מצליח לאזור אומץ, לכן הוא החליט לכתוב את אשר על לבו. עוד לפני שעיכלתי מה בדיוק קרה ההסעה שלי הגיעה, הבחור נעלם ואני נותרתי עם מכתב אחד ביד.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאולי אותו בחור פשוט מסתובב עם מכתבי אהבה בכיסים ושולף אותם בעת הצורך. לא האמנתי שהמכתב שקיבלתי באמת נכתב עבורי, שכן מעולם לא הבחנתי באותו בחור עד לאותו הבוקר. לשם שינוי המתנתי בקוצר רוח להגיע כבר לבסיס. סגרתי אחרי את דלת המשרד והתחלתי לקרוא.

"חיילת קסומה. אני יודע שזה נשמע הזוי וקצת מטורף שאני מגיע אליך משום מקום. כל בוקר יוצא לי לראות אותך מחכה ליד הקיוסק ואני רוצה לומר משהו, אבל המילים קפואות ולא יוצאות. כשאני רואה אותך משהו מבפנים רועד ונרגש. כשאני פוגש בניצוץ שבעיניך משהו בי נרתע ואומר לי לוותר, אך אני לא יכול, לא מסוגל להניח לזה לעבור לידי מבלי לנסות".

"החלטתי לכתוב לך מכתב שאולי יגרום לך לרצות להכיר אותי יותר. בפעם הראשונה שראיתי אותך נעתקה נשמתי והיה קשה לי לקבל ולהבין שזה קרה לי בגללך, אך בכל בוקר זה קרה מחדש. עינייך נוצצות כמו יהלומים וכובשות אותי כל פעם, ורק מהתבוננות בך הצלחתי לראות בחורה טובה, שקטה, עדינה, מלאת חן ואור. הצלחת לגרום ללב שלי לרעוד מבלי לומר מילה".

"קשה לי עדיין לפענח מה אני מרגיש, אך קורה לי משהו כשאני רואה אותך, משהו שאומר לי שאלוקים השקיע בך קצת יותר זמן. אולי זאת סתם אשליה גדולה.

אני מקווה שלא הפלתי עלייך פצצה גדולה מדי ואני מקווה שלא עשיתי צחוק מעצמי. אני שמח שעשיתי את הצעד הזה ואני אשמח אם תצרי איתי קשר וגם אם תחליטי שלא, אני אבין אותך ומקווה שלפחות הצלחתי להעלות חיוך על פנייך".

ראויה לאהבה

כשסיימתי לקרוא את המכתב הייתי המומה. מצד אחד, היה מדובר במחווה הרומנטית ביותר שקיבלתי במשך עשרים שנות חיי. מצד שני, זו ללא ספק היתה גם המוזרה ביותר. הרגשתי חשופה בעל כורחי כשהבנתי שאותן דקות בוקר שהיו רק שלי היו גם מנת חלקו של מישהו אחר. עם זאת, היתה לי המון אמפתיה לאותו בחור כי הבנתי כמה קשה בודאי היה לו לעשות את הצעד הזה.

הרגשתי שאני אובדת עצות. לא ידעתי האם להשיב בחיוב או פשוט לזרוק את המכתב לפח ולשכוח מהכל. אני לא בטוחה שהייתם רוצים להיות בנעליים הצבאיות שלי באותו הרגע. בסוף החלטתי שגם אם העולם שייך לאוהבים הצעירים, את הפנטזיות אני משאירה מחוץ למשוואה (כמובן שתרמה לכך העובדה שבאותה עת הייתי בזוגיות).

עוד באותו היום צלצלתי לאותו בחור כדי להודות לו על המכתב אבל להבהיר שאני לא מעוניינת. מעולם לא ראיתי אותו שוב. כיום, לאחר דייטים מוצלחים וכושלים, אהבות וכאבי לב, אני יכולה להביט לאחור ולהעריך את התמימות, היופי והרומנטיות שליוו את המכתב הזה.

ולאותו בחור אמיץ, אם במקרה אתה קורא את זה עכשיו, אני רק רוצה להגיד תודה על שחשבת שאני ראויה למכתב האהבה שלך, וכן - בהחלט העלית חיוך על פני. ועדיין מעלה.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק