"מאסטר שף": זה לא תנור, זה כור היתוך
חשבתם ש"מאסטר שף" היא תחרות בין בשלנים מצטיינים? ובכן העונה השלישית הוכיחה שמה שחשוב באמת הוא הרקע האתני של המתמודדים. החיבור בגמר בין היהודיה, המוסלמית והנוצרי לשעבר, יצר בצק לאומי אחיד. מסתבר שזה טעים לנו
באנו לנשנש, מקסימום קצת להתרגש - ומה קיבלנו? עמוד האש. כל הכבוד למלהקים, שזיהו מלכתחילה את הפוטנציאל המקסים והנפיץ בסלמה עם החיג'אב, תום הגיור מגרמניה, וג'קי שהיא גרסת האנדרואיד של סמדי בומבה מהעונה הראשונה. וכל הכבוד לאלוהי המזל והמקרה, יהא רב או ריבונו של עולם, שהביא את כולם עד הלום.
כמו בחזון אחרית הימים של זאב ז'בוטינסקי, עמדו שם "בן ערב, בן נצרת ובני", אבל עם שיפורים והתאמות לשנות האלפיים: שתי נשים, ובן נצרת כבר ויתר על החיים בארץ-שם, ואולי גם על תחושת האשם, ונהיה ל"אחד משלנו". היה לכם ספק שהוא מוכרח לנצח?
- עוד ביקורות, כתבות וראיונות - בעמוד הפייסבוק שלנו
שיהיה לכם בתיאבון
זו לא היתה תוכנית בישול. זו היתה יומרה להלביש על המועמדים, במיוחד בשלבים האחרונים, תפקיד של מדליקי משואות במקום משגיחי-כיריים, מייצגי מגזרים, אומות ואפילו יבשת שלמה ("בישול אירופאי" הפך לסימן ההיכר של תום, למרות שאין דבר כזה, אלא בהזיות של שפים פרובינציאליים). הם גם סימלו בגופם תרבויות והיסטוריה עצומה - כל הערביות, ועוד קצת, נפלה על כתפיה הצרות של סלמה; ורק ג'קי, פחות משכילה ונועזת משניהם, נאלצה להסתפק במרוקאיות.
ואכן, עוד לפני הגמר הגדול, או שמא יום הדין הגדול והנורא של מלחמת הדתות האולטימטיבית, כבר הוסללה ג'קי לתפקיד של "טבחית", והשניים האחרים, שכבר נרמזו כשפים, עוד היו צריכים להוכיח שהם אכן מייצגים. וכמו היה נציגו של שמעון פרס בין המיקסר לבלנדר, הכריז יונתן רושפלד כי סלמה מבשלת "ים תיכון חדש", וג'קי ש"עם ישראל מחבק ואוהב". ים תיכון עדיף, כך מתברר.
כל השלושה, כיאה לבני דתות מונותיאיסטיות באולפן טלוויזיה כלשהו, השליכו את יהבם על היושב במרומים, והוא גוייס שוב להוכיח כי "אחרי הבצק של הפסטה, זה הכל בידי השם", ואין עוד קשר לידיים המבשלות: כשמבנה רעוע של איטריות קדאיף, כבדי עוף ושזיפים צלויים לא מתפרק, תום מנדב את "ברוך השם, המגדל עומד". ואילו השופטים, אתאיסטים שכמותם, דווקא מתעקשים ש"כל אחד יכול לשנות את גורלו במנה הבאה שהוא יכין". סלמה פכרה אצבעות, והתפללה גם היא הרבה, אבל בשקט. המצלמה לא פיספסה אפילו פסוק אחד.
מאכלי עמים
אז ככה אנחנו נראים - כי אלמלא נראינו כך, התוכנית לא היתה מרתקת מספר עצום של צופים: מתעניינים בעיקר במוצאו של אדם ובדתו, ולא במעשיו. מבקשים להכניס אותו לתוך תבניות שהמצאנו, ושנדמה לנו שהן נכונות למידתו, אבל גם לשנות אותו קצת, כי יש "תהליך למידה" שבלעדיו אין הצדקה למתיחת פרקי פסבדו-ריאליטי עד אינסוף.
כך שסלמה תבשל בסוף קצת פחות ערבי-אותנטי, ותום, קצת פחות אירופאי, ואפילו במרוקאי יתנסה. וגם אם לא כל הנסיונות האלה יצליחו, וגם אם עוצמתם של המועמדים טמונה דווקא במטבחים מסורתיים שמוכרים להם כמו כף יד, תמיד יתעקשו להם שזה לא מספיק, ושף אמיתי יודע ללהטט הרבה מעבר לזה.
גם כאן, אויה, מגלים השופטים את שורשי הפרובינציאליות העמוקה והמעיקה שלהם: העולם הקולינרי הגדול סוגד למי שמשמר באדיקות את הרגיונליות, העונתיות והמקומיות המוקפדת. רק אצלנו שף אחד יכול ללהטט בטאפאס ספרדיים ובדיינר אמריקני, ובמטבח צרפתי עילי, ולהשאיל לכולם את שמו המיוחצן, ואף אחד לא יקרא לזה חובבנות.
לקראת הסוף התברר שהבישול איננו לא תירוץ. מאות אכלנים היו פרושים במוקדים מצפון עד דרום, כדי שאם עד כה לא הבנתם שעסקינן בתוכנית לאומית ממדרגה ראשונה, סוף סוף תפנימו: ואז בא תום ואמר, שעד כה חש ביננו כאילו הייה עדיין קצת זר, "אבל עכשיו העם מכיר אותי וקיבל אותי".
"מאסטר שף", עונה שלישית, היא כור ההיתוך הישראלי החדש, מרחב קולינארי ליצירתם של יהודים חדשים. כשסלמה יוצאת במסר אופטימי ל"מגזר", ומבקשת ממנו להעיז, אף אחד לא מספר לה שאולי מאוחר מדי, וגם אם יעזו, לעולם לא יזכו להתקבל כמו תום - גיור וחתיך הורס, מאסטר-שף, אחד משלנו.
על רקע שנדלירים נוצצים מקריסטל מזוייף, עמדו השופטים וזרחו מנחת ומתחו את הזמן כמסטיק נטול סוכר. מיכל אנסקי גילתה העונה את התעוזה שהשאירה בבית בתחילת דרכה בתוכנית,
וטוב תעשה אם תעשה בה עוד ועוד שימוש לצד נחמדותה הבלתי נלאית. חיים כהן הולך על עממיקו-בטוח - המידה שעוד תהפוך אותו מחביב הקהל לדוד מפוהק ומשעמם.
אייל שני עדיין מחפש את "התנועה של האיטריות", או כוכב לכת שיהיה מוכן לארח את כל הפסבדו-פילוסופיה שלו. ויונתן רושפלד, למרות שהתוכנית הניבה להוגיה ובעליה ויוצריה עשרות מליונ שקלים, לא מצא דרך להגיע לאולפן ולעמוד מתחת לשנדלירים בחולצה מגוהצת. אפילו לא בגמר.
שני וחיים כהן גם התחרו ביניהם, על הפודיום, במי-יחזיק-ידיים-בכיסים-יותר-זמן: ים תיכון חדש ואירופאיות מוקפדת או להיפך, צריך הרבה יותר משלוש עונות של "מאסטר שף" כדי לחלץ את כל המיזם הלאומי המרגש מן הפאתוס והגיחוך גם יחד.
