מי מפחד מאופוזיציה?
המערכת הפוליטית הישראלית התמכרה לממשלות אחדות, אבל אופוזיציה היא ממד הכרחי בחיינו. רק משם ניתן לייצר חלופה שלטונית ורק שם תוכל מפלגת העבודה לשקם את עצמה
למרות התאוששותה של מפלגת העבודה ביחס לקריסתה בכנסת ה-18 עדיין תוצאות הבחירות מלמדות על אכזבה קשה מבחינתה. את השבר הזה היא חייבת לנצל כהזדמנות אם חפצת חיים היא.
ההצהרה של שלי יחימוביץ' שלא תחבור לממשלת נתניהו זכתה לביקורת גם במפלגתה וגם בגוש המרכז-שמאל. יש להניח שגבתה מחיר אלקטורלי מסוים, שכן חלקים מ"הקולות הצפים" ראו בישיבה בממשלה כדחף מרכזי לפתק ששלשלו בסופו של יום לקלפי. הצבעה לאופוזיציה נחשבה בעיניהם קול חיוור ומבוזבז.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
חרדים, הפסקנו להיות הפראיירים שלכם / יזהר אופלטקה
גולדה ניצחה גם בבחירות 2013 / יחיעם ויץ
המערכת הפוליטית הישראלית התמכרה במידה מסוימת לממשלות אחדות. מושג זה, שהיה רלוונטי עם קיומן של שתי מפלגות גדולות, התרוקן מתוכן. עדיין, רוב הכוחות הפוליטיים דהיום מעוניינים לחסות תחת כנפי השלטון. הם מניחים הנחה מוטעית שרק כורסות עור הצבי הן כן שיגור ליעילות פוליטית. המציאות שונה: לסיעות מכהנות בממשלה יש אזיקים קואליציוניים שמהן משוחררת אופוזיציה חזקה, ביקורתית וקולנית. הן יכולות "לסחוט" או "לקדם", אך רק עד גבול מסוים. רוב הזמן הן נאלצות לספוג ולהחריש. אין דוגמה עצובה יותר לכך מ"השפעתה" האפסית של קדימה בשותפותה האחרונה עם ממשלת נתניהו.
ראוי לומר בקול ברור: אופוזיציה היא ממד הכרחי במשחק הפוליטי. היא אבן יסוד חוקתית ודמוקרטית מהמעלה הראשונה. היא המזכירה מדי יום לשלטון שהוא זמני, וכלי הביקורת שלה הם האפקטיביים ביותר. ככל שהיא נחושה וקוהרנטית (ולא חלשה ומשוסעת כקדימה בראשות לבני), יש לה יכולת השפעה ממשית על חיינו. בכיסה של האופוזיציה "מפתח מאסטר" אחד חשוב. הוא אשר פותח שערים לדעת הקהל, לגיבוש סדר יום, להרתעה מפני עריצות הרוב, והעיקר - ליצירת חלופה שלטונית, שהיא כחמצן בריאותיו של המשטר הדמוקרטי.
קיצור תולדות מפלגת העבודה באופוזיציה: ב-1977 ירדה המפלגה מהבמה לאחר עשרות שנים של שלטון רצוף ביישוב ובמדינה. שמעון פרס סירב ובצדק להצעת מנחם בגין לשמש שר ביטחון בממשלתו במסגרת ממשלת אחדות לאומית. ב-1990 חזרה המפלגה לאופוזיציה לאחר שש שנות ממשלות אחדות עם הליכוד, שכפה התיקו הפוליטי, עד לבחירתו של יצחק רבין ב-1992. כחצי שנה לאחר רצח ראש הממשלה ניצחה העבודה בבחירות לכנסת אך חוק הבחירה הישירה שיגר את נתניהו לראשות הממשלה, והמפלגה שבה אל הספסלים האחוריים. מקץ שלוש שנים כבר הייתה החלופה המיידית לשלטונו של הליכוד וקטפה את השלטון.
מאז האמת פשוטה ואכזרית: עם נפילתו של אהוד ברק ב-2001 ועד היום איבדה המפלגה את מעמדה האופוזיציוני הקלאסי ועל כן הידרדרה מדחי אל דחי. בכל ארבע הממשלות שכיהנו בתקופה זו, היא השתתפה לפרקים כשותפה חלשה וכוחה הלך והתכרסם. ממפלגה משמעותית בזירה הפוליטית היא הפכה לשותף בכוח של כל ממשלה ואיבדה את הנכס היקר ביותר שלה: להיתפס בדעת הקהל כחלופה לשלטון.
בתהליך המתמשך של ירידת כוחה האלקטורלי היא לא הייתה עוד שותפה בעלת משקל מהותי בממשלות שבהן השתתפה. לביטוי "ממשלת אחדות לאומית" שטבע נתניהו על שותפותו של ברק עמו ב-2009 לא הייתה אחיזה במציאות. למעשה, העבודה הייתה גלגל בינוני וחסר חן במרכבת השלטון, והשפעתה בה הייתה בהתאם. בדרך הזו נפגע פעם אחר פעם ביטחונה העצמי של התנועה ששלטה בעבר ללא מצרים, ותדמיתה (גם העצמית וגם הציבורית) הייתה למרמס.
עתה יש למפלגת העבודה הזדמנות היסטורית לשקם את הקרדיט הציבורי הפריך שלה. עליה להיזהר מפיתויים קואליציוניים ולשמש כאופוזיציה בכל תקופת כהונת הממשלה הבאה. היא תידרש לתכונות שאפיינו אותה עם נפילתה מהשלטון ב-1977: אורך רוח, חישוק שיניים, אמונה בעצמה ונכונות לעבודה מייגעת ולעתים סיזיפית. רק אז תוכל בבחירות הבאות לעמוד זקופת קומה כבעבר ולתבוע באופן ריאלי את החלפת השלטון.
ד"ר רון שביט, מומחה לפסיכולוגיה פוליטית ולמנהיגות פוליטית
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
