עם צלילים כאלה, מי צריך מילים?
פעם היו כאן לא מעט יצירות מוזיקליות נטולות מילים, והן סוחפות אותנו גם היום, רק בעזרת צלילים. מי לא מזמזם מיד את דה-בה-דה-בה בארבע אחר הצהריים? או את "שבלול" של שלום חנוך? אור ברנע נזכר ברגעים האינסטרומנטליים הגדולים
קשה למצוא אותן היום, מסתתררות בתוך אלבומים אהובים. אולי זה מפני שהרוק הישראלי הפופולרי אינו במצב אופטימלי, אולי מפני שהפסקנו להאזין לאלבומים, ואולי מפני שהמאזינים סבלניים קצת פחות. תהיה הסיבה אשר תהיה - היצירות האינסטרומנטליות כמעט וחדלו מלהתקיים בנוף המוזיקלי הישראלי.
ברור, הג'אז כאן וגם המוזיקה האלקטרונית, אבל נדיר שמגיעה מהאמנים המוכרים לנו מנגינה נטולת טקסט שסוחפת אותנו אל מקומות רחוקים. ימים אלה, ימי החורף הקרים, מספקים לנו את ההזדמנות הטובה ביותר להינות מקסמה של המוזיקה המנוגנת, ללא כל צורך במילים. במבט לאחור, בארכיון המוזיקלי הישראלי שלנו קיימות רבות כאלה - וכולן נוצרו בזמן אחר. הרבה אמנים יודעים לשבות את המאזין, לצמרר ולטלטל אותו בעזרת מילים, אבל לעשות זאת רק בעזרת צלילים? מדובר ביכולת די נדירה. ואלה המנגינות.
"שבלול" - שלום חנוך ואריק איינשטיין
"שבלול" היה ונותר אחד האלבומים הישראליים הטובים ביותר בכל הזמנים, והאמת? מדובר בקונצנזוס. רוב חובבי הקלאסיקה הישראלית יסכימו ששיתוף הפעולה של שלום חנוך ואריק איינשטיין ב-1970 יישאר תמיד פועם בלב שלהם ושל דורות רבים קדימה. ברצועה מספר חמש, בדיוק בין "קח לך אישה" ו"אל תוותרי עלי" שוכנת "שבלול" - יצירת הנושא האינסטרומנטלית אותה הלחין חנוך בן העשרים וקצת.
למרות שאורך הנעימה הוא שלוש דקות בסך הכל, היא מצליחה לעורר כל כך הרבה רגשות. בשלב מאוחר יותר, איינשטיין ביצע את השיר "ברלה צא", על פי הלחן של אביו הביולוגי, השבלול. אפשר לומר שהנעימה מטיילת בין התחושות וצלילי הפסנתר שמובילים את המלודיה מזמינים, מחבקים ומחממים - וקשה להאמין שכבר 43 שנים עברו מאז שאותם הצלילים נשמעו לראשונה.
"התכוונות" - יוני רכטר
דמיינו לכם את הרגע שבו יצא אלבום הסולו הראשון של יוני רכטר. למה ציפו וחיכו חובבי הרוק הישראלי, אי שם ב-1979, אחרי שכבר שמעו ממנו את "כוורת", "14 אוקטבות", אלבום עם אריק איינשטיין, הפקת האלבום הראשון של גידי גוב, "והכבש השישה עשר"? כל אלה הרכיבו את חייו המוזיקליים של רכטר עוד לפני שמלאו לו 28.
כשהגיע "התכוונות", היה זה עוד שלב באבולוציה המשוגעת של רכטר, הפעם כאמור דרך אלבום שהוא אך ורק שלו, ולצידו חברו הטוב ומי שכתב את רוב המילים שבאלבום, עלי מוהר ז"ל. בדיוק כמו ב"שבלול", גם רכטר המוכשר החליט לקרוא לאלבום על שם יצירה שאין בה אף מילה. מלאה במהלכים המוזיקליים הכל כך מזוהים איתו, יחד עם קבוצה של נגני כלי נשיפה ומיתרים של הפילהרמונית הישראלית, רכטר יצר יצירה דרמטית, קטנטנה מבחוץ וענקית מבפנים. כמיטב הקלישאה: "פשוט שבא לבכות".
"סולם יעקב" - יהודה פוליקר
אחרי נקודות הצלחה גדולות כמו להקת "בנזין" והאלבומי הסולו "אפר ואבק", "עיניים שלי" ו"פחות אבל כואב", יהודה פוליקר הוציא ב-1992 את "לעיניך הכחולות". שלא כמו אמנים אחרים מובילים באותן שנים, לפוליקר היה האומץ להוציא אלבום שרובו מורכב מיצירות אינסטרומנטליות, עמוקות ומצמררות שהוקדשו לאחיין שלו, קובי, שנהרג בעת שירותו הצבאי.
מתוך היצירה הגדולה זכורים היטב גם השירים "נד נד" ו"זינגואלה". אבל זו שתופסת את המאזין מהשנייה הראשונה היא "סולם יעקב", היצירה שפותחת את האלבום ומכה חזק בלב. אמנם פוליקר לא מציג בה יכולות טכניות מרשימות, אבל המלודיה שמבוצעת על ידי מקהלת ילדים כל כך עוצמתית, שאי אפשר להישאר אדישים מולה.
"עמוד האש" - שם טוב לוי
בסוף שנות השבעים, לאחר שפע יצירות חשובות במוזיקה הישראלית שיצאו תחת ידיו, יצר שם טוב לוי את "עמוד האש", נעימה שהוקלטה לסדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית על תולדות הציונות, ועד היום היא אחת מיצירותיו המוכרות ביותר. בכישרונו הרב, לוי גם ניצח על התזמורת שביצעה אותה ובשלב מאוחר יותר, הוקלטה גרסה של "הכל עובר חביבי" לשיר, עם מילים שחיבר אהוד מנור ז"ל.
לא במקרה גם היום מבוצעת היצירה באופן קבוע בטקסים שונים ביום השואה. יש בה נימת סבל, צער ויגון, לצד תחושה של בנייה והתעצמות, כיאה לסדרה המתארת את הקמתה של ארץ ישראל. עם זאת, והכל כמובן באוזני המאזין, לפעמים נדמה שהכאב הגדול בצלילים חזק יותר מכל תחושה אחרת.
"יוסי מה נשמע" ו"התמנון האיטר" - כוורת
דני סנדרסון התגלה כמוזיקאי מחונן מהרגע הראשון בלהקה הצבאית. כשהקים את כוורת, כתב את שיריה והנהיג אותה, ידע לקבץ את כל כישרונותיו יחד: נגינת גיטרה נפלאה, הומור אדיר, כתיבה והלחנה ייחודית, שירה - וגם, כאמור, ניהול. במהלך שנותיה הקצרות של כוורת שתי יצירות אינסטרומנטליות הולחנו על ידו ובוצעו על ידי הלהקה.
הראשונה היתה "יוסי מה נשמע", מתוך האלבום הראשון "סיפורי פוגי", יצירת רוקנ'רול-בלוזית-קאנטרית-קצבית-שכזו, מלאה בהומור של סנדרסון מבלי שתהיה בה אפילו מילה אחת. יותר מכל היא הציגה את היכולות המשוגעות של שלישיית הגיטרות בלהקה: סנדרסון-קלפטר-שמיר שהיו, וכנראה עדיין, בלתי מנוצחים.
היצירה השנייה היא "התמנון האיטר" (הומור אדיר, כבר אמרנו), יצירה שהגיעה באלבום השני, "פוגי בפיתה" שיצא ב-1974. מדובר במלודיית רוק מדבקת שבוצעה יחד עם תזמורת קול ישראל בערבית (שאינה קיימת עוד) וקושטה במוזיקליות ערבית נפלאה. בו זמנית, התמנון האיטר נותן בראש ובכפיים.
"תמונה" - יעל לוי
רובנו מכירים את הצלילים האלה כאות התוכנית "ארבע אחר הצהריים" של גלי צה"ל. הם מתנגנים באוטו בדרך חזרה הביתה מהעבודה, או בבית כששקט מסביב. הצלילים מתקדמים לאט לאט, ומיד לאחר הפסנתר מגיעה יעל לוי ושרה: דה בה דה בה בה דה בה.
כנראה שלנצח היצירה ששמה האמיתי הוא "תמונה" תזוהה עם התחנה הצבאית ושעת אחר הצהריים בישראל כולה, אבל במקור היא שוכנת באלבומה הראשון של לוי, שיצא ב-1982 ונושא את שמה. דני סנדרסון הוא האיש שעיבד את המנגינה הקליטה, אבל הקרדיט כולו לחברו מהכוורת, יצחק "צ'רצ'יל" קלפטר שהלחין אותה, ושוב, עשה לאוהבי המוזיקה הישראלית טוב יותר בלב.
היי! שכחתם את ששת! ומה עם שלמה גרוניך, קצת אחרת ולהקת זינגלה? איזו יצירה אינסטרומנטלית אהובה עליכם? ספרו לנו בטוקבקים.
