ענבל אשל-כהנסקי: "אני לא חושבת שיש אלוהים"

"בראשית בראה את התקרה ואת המיטה/ והמיטה היתה תוהו ובוהו, גברים נכנסים/ בה ויוצאים, ורוחה מרחפת ללא טעם/ ותאמר ויהי אור, ותסט את המתג ותראה/ אותיות ומילים ומשפטים כתובים בדבש/ על התקרה. ותפתח את פיה כי טובים הם/ ותבדיל בין שעות המיטה לשעות התקרה/ ותקרא למיטה לילה ולתקרה יום. ויהי ערב/ ויהי בוקר, כל חייה עד כה".

לאהוב את השטן. ספרה של ענבל אשל-כהנסקי

אשל-כהנסקי מתמודדת עם תסמונת נוירולוגית נדירה ששמה "אסנשיאל מיוקלונוס": תנועות בלתי רצוניות בכל הגוף, מלוות לעתים ברעד ובעוויתות. היא נולדה בירושלים ב-1977, למדה לתואר ראשון במדעי ההתנהגות, למדה בכמה סדנאות שירה, היתה פעילה בקבוצות השירה "אלף" ו"קסת", ופירסמה את ספר שיריה הראשון, "פראי היום", ב-2009. כיום היא מתגוררת ברעננה עם בן זוגה ובתה.

שירה במקום דיבור

בין המיטה לתקרה מתנהלת אשל-כהנסקי, וכותבת את שיריה. ספרה הראשון עסק בילדות ובהתבגרות, בקשר שלה עם אמה. "סמאל אהובי" נכתב במשך שלוש שנים וחצי סוערות, שבהן התסמונת החמירה, המצב הפיזי והנפשי הידרדר, העוויתות הלכו והתגברו, ויכולת הדיבור שלה נפגעה. "אז ברחתי יותר לתוך הכתיבה", היא מספרת בראיון אישי. "כיוון שלא יכולתי לדבר, היו שיחות שניהלתי דרך המחשב. הקרובים לי היו יושבים לידי, אני הייתי כותבת, והם היו מדברים".

אז השירה משמשת לך כפה.

"היא בהחלט דרך לתקשר בצורה ישירה. אף על פי שהיא כביכול אמצעי - בשבילי היא המשך ישיר שלי. היא גם סוג של תרפיה, כמובן. בהחלט, במיוחד בספר הזה. ועכשיו, שנה וחצי אחרי השיא של המחלה, אני ממשיכה לכתוב. מצאתי לעצמי צרות אחרות. תמיד יש משהו".

את מאמינה שגם בלי המחלה היית הופכת למשוררת?

"אני לא יכולה להפריד ביני לבין המחלה, ככה נולדתי ואלה החיים שאני מכירה. אם הייתי יכולה לא להתקיים הייתי מעדיפה, אבל מאחר שאני כבר קיימת, אני רוצה לא לסבול ככל האפשר. יש לי שיר בספר שאורכו בדיוק שתי שורות: 'אין אלוהים/ אין סיבה לכאב'". אני לא חושבת שיש אלוהים, ולא חושבת שיש סיבה לכאב".

יש בשירים שלך מוטיב חוזר של חיים בתוך בועה, וניסיון נואש לפרוץ אותה.

"חוסר היכולת לדבר היה מאוד מתסכל. כתבתי: 'אבל אני כלואה בכלוב של שיניים/ והלשון משתוללת בפראות'. הפה שלי לא איפשר לי לדבר. היו ימים שהייתי מתנשפת מרוב מאמץ להתמודד עם העוויתות, הן היו כל כך קשות שהיה לי קשה לנשום. היתה תקופה שקראתי בערבי שירה, ובאיזשהו שלב כבר לא יכולתי לקרוא. נעלמתי מהזירה הפואטית, כי לך תקרא שירה בלי יכולת לדבר".

גם "סמאל" וגם "אהוב"? איך אפשר?

"זו היתה דרך לבחור בכאב מתוך כוח. במקום להתמקד בכאב - להתמקד בתשוקה. תוך כדי הכאב והמאמץ והזיעה, מצאתי את עצמי מתחברת אל השטן ומעדיפה אפילו אותו מאשר את הכאב. בכל זאת הרגשתי שאני צריכה לצעוק אל משהו. יש עניין תרבותי-חברתי שטמוע בנו, גם אם אנחנו לא מאמינים בשום דבר, אנחנו עדיין אומרים 'אלוהים אדירים'. הרגשתי צורך לצעוק לסמאל ולהיות הלילית שלו. וגם למתוח איזשהו קו בין הכאב לעונג, ודרכו להתקיים. במובן הכי בסיסי".

מופע הסיוט האירוטי

ואכן יש בספר לא מעט שירים אירוטיים, בוטים לעתים. "כתבתי על תשוקה מתוך העונג והכאב כי זה עורר אותי ועשה לי טוב. בעיקר ברגעים שהיה לי רע והייתי לבד", היא אומרת. "מין ומוות, ארוס ותנטוס, פרויד אמר את זה יפה מאוד. הייתי כל כך מכונסת בתוך עצמי, שלא היה לי איכפת. את השיר 'סמאל אהובי', שהוא גם על עוויתות וגם על מין, כתבתי בכאלה ייסורים וכאב, שאמרתי לעזאזל העולם, אני כותבת על מה שאני מרגישה עכשיו, כולל על הדברים הכי בוטים.

"יקיר בן-משה, עורך הספר, ניסה לעדן את השפה. אני משכתי לכיוון השני, בסוף יצא משהו באמצע. ממש התווכחנו על מספר הפעמים שהמילה 'זין' מופיעה בספר. אבל הזין הוא משני לכך שתיארתי את החיים שלי כסיוט אירוטי. הביטוי סיוט אירוטי, אגב, הוא חלק משיר ב'מופע הקולנוע של רוקי' שמאוד השפיע עלי. הסרט הזה הוא חלק מהשפה שלי".

איך התגברת על המחלה?

"גם באמצעות טיפול תרופתי וגם בעזרת טיפול נפשי. זה מהלך שהתחיל ונגמר, זה היה ממש התקף, התפרצות. אני מניחה שעכשיו המחלה בנסיגה, אני לא חושבת שהיא לעולם לא תחזור. זה משאיר אותי הרבה יותר ערנית".

כחלק מהערנות שלה, אשל-כנהסקי פעילה במאבק המשוררים למען קידום השירה בארץ.

"מצד אחד יש המון תנועה של משוררים וכתבי עת ויצירה, ומצד שני אנשים לא רוצים לקרוא שירה, כי הקהל הרחב לא מרגיש נוח עם שירה. וזה לא מובן לי, כי שירה היא דבר שכמעט כל אחד מוצא את עצמו עושה במהלך חייו, אם זה כמה שורות בחרוזים בבית הספר, שירי תשוקה וזימה בגיל ההתבגרות, או ברכות ואיחולים לדודה. אנשים כותבים כל הזמן. איכשהו בדורות האחרונים משהו נדפק לנו בנגישות של השירה, וזה מאוד מתסכל".

"צריך לחנך לשירה", היא אומרת. "גם להנחית מלמעלה וגם לעורר מלמטה. אנחנו מנסים לקדם את חוק השירה, בדיוק כמו שיש את חוק הקולנוע, שגופים גדולים שונים יפרישו כסף לתמיכה בשירה. ואנחנו גם מנסים לקדם את שנת השירה הישראלית שתוכרז במערכת החינוך בשנה הבאה, כדי שהשירה תהיה הנושא המרכזי של מערכת החינוך. הגיע הזמן".