תחקיר: האם בישראל ממהרים לכרות איברים?

צבי אברמוביץ בן ה-60 כמעט ומצא את עצמו בלי רגל. הוא הגיע לבית חולים עם פצע בבוהן, אבל אחרי כמה ימים הפצע הזדהם והסתבך בגלל מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. שלושה רופאים בבתי חולים שונים הורו על כריתה, אבל צבי לא היה מוכן לקבל את רוע הגזירה. "אם לא הייתי מתעקש, יכולתי למצוא את עצמי היום נכה ובלי רגל", הוא אומר. והוא לא היחיד שכמעט נכנס לסטטיסטיקה העגומה - כ-1,300 כריתות גפיים מתבצעות בישראל מדי שנה, רובן בשל סיבוכים כתוצאה מסוכרת. אלא שרבים כלל לא מודעים לאופציות הטיפוליות שיכולות להציל להם את הרגל או את היד.

קיראו עוד על ההתמודדות עם סוכרת

צבי סובל ממחלת הסוכרת כבר יותר מ-10 שנים, אבל מעולם לא העלה בדעתו שזה עלול לעלות לו באובדן רגלו. "יום אחד גזזתי ציפורן בבוהן ופצעתי את עצמי תוך כדי הפעולה. בבית החולים מרחו משחה על הפצע ושלחו אותי הביתה. אחרי כמה ימים האצבעות שלי השחירו וחזרתי לבית החולים. אז כבר אמרו שמדובר בנמק וחייבים לקטוע את הרגל", הוא מספר.

"הרופא כבר סימן את הרגל בטוש לפני הכריתה"

רגע לפני שנכנס לחדר הניתוח, הוא התעקש על חוות דעת נוספת. בבית חולים במרכז הארץ הוא קיבל את אותה אבחנה, אבל לא ויתר והמשיך לבית חולים נוסף. גם שם, ההמלצה הייתה אחת - קטיעת הרגל. "הרופא כבר סימן על הרגל שלי בטוש, כדי לדעת איפה לחתוך, אבל אני לא הייתי מוכן לוותר עליה".

רגע לפני שהתייאש לחלוטין הוא שמע על המרכז הווסקולרי לרגל סוכרתית ברעננה, והחליט לעשות ניסיון אחרון. "כבר בפגישה הראשונה המנהל, פרופ' יוסף סטראשינסקי הביט ברגל שלי ואמר לי שלא צריך לכרות. באותו רגע הרגשתי כאילו נתנו ל את חיי בחזרה", הוא אומר.

הטיפול  ברגלו של צבי כלל שימוש בטכניקות ובתכשירים שמטרתם הייתה להחזיר למערכת הווסקולרית את יכולת התפקוד שנועדה למנוע היווצרות של קרישות דם, למנוע הצטברות של אבן (פלאק) בוורידים, ולהעביר חומרים מזינים לאזורים האיסכמיים (אזורים בהם נפגע זרם הדם).

"אחרי שנה של טיפולים שמימנתי מכיסי, נשארתי עם הרגל. בסופו של דבר רק האצבעות ברגל נקטעו, אבל אני הולך על שתי רגליי, כמעט ללא בעיה", הוא מספר.

פרופ' יוסף סטארשינסקי במהלך הטיפול. "יש אלטרנטיבות לקטיעת גפיים"

בגלל מסמר חלוד - נפער ברגל חור

גם נסים אשכנזי בן 66 מחולון, כמעט ואיבד את רגלו בגלל פציעה "קלה". במהלך עבודתו הוא דרך על מסמר חלוד, שותפו לעבודה שלף את המסמר (שחדר לכף הרגל דרך סוליית הנעל), שטף את הפצע וחבש אותו. נסים חזר הביתה אולם למחרת כבר הרגיש שהוא צולע ורגלו נפוחה מאוד.

בעצה אחת עם חבריו לעבודה הוא הגיע לבית החולים, קיבל זריקת טטנוס ובחדר הטיפולים נוקזו נוזלים מהרגל, שהמשיכה כל העת להתנפח. בתום הטיפול נרשמו לו כדורי אנטיביוטיקה והוא שוחרר לביתו.

למחרת, הרגל התנפחה למימדים עצומים והפכה סגולה וחמה. נסים שוב הגיע לבית החולים ותוך שעות ספורות הוא הובהל לחדר הניתוח לניקוז נוסף של הזיהום שהחל להתפשט. למעלה מחודש שכב נסים בבית החולים, הוא הוכנס שלוש פעמים לחדר ניתוח לטיפול הטרייה, אך לא חל כל שיפור. בכף רגלו היה פעור בור שקצהו הגיע עד לגב הרגל. הוא סבל מכאבי תופת ונזקק למשככי כאבים חזקים במיוחד, בין השאר טופל גם במורפיום.

שבוע לאחר הניתוח האחרון, הוא שוחרר לביתו עם מרשם לאנטיביוטיקה וכל יום הגיעה אחות לביתו כדי לחבוש לו את הפצע. הטיפול בבית נמשך כחצי שנה, כאשר מדי כמה שבועות הרופא היה מגיע לביקורת, אך לא נראה היה שהפצע מחלים. הרגל נעשתה סגולה ונדף ממנה ריח של ריקבון.

"בור נפער באמצע הרגל". משמאל, הרגל לאחר הטיפול בפוליהיל

הפיתוח הישראלי שמרפא פצעים קשים

המצב נראה אבוד, וכריתת הרגל עמדה על הפרק, אבל אז ד"ר אלכסנדר ליפקין, הרופא המטפל בו סיפר לנסים על טיפול חדשני - פוליהיל (POLYHEAL). הוא זילף מספר טיפות ישירות על הפצע והנחה אותו להמשך טיפול בבית. במשך כעשרה ימים נסים השתמש בטיפות, שלוש פעמים ביום, והפצע החל להיסגר.

"הדבר הראשון שעשיתי כשפתאום יכולתי לדרוך על הרגל מבלי לחוש כאב, היה לנסוע לים המלח", הוא מספר. "אחרי תקופה כל-כך ארוכה של סבל בל יתואר, כאבי תופת, להיות מוגבל ולשכב בבית בלי יכולת לתפקד, לקום וללכת כאילו לא קרה דבר, זה נס אמיתי".

פוליהיל פותח בטכניון על ידי הפיזיקאי, ד"ר ולדימיר ריטר. מדובר בתמיסה המכילה מיקרו-ספירות (כדוריות פוליסטרן זעירות) בעלות מטען חשמלי הפועלות על הרצפטורים של התאים בפצע הכרוני, ומעוררות מנגנונים בגוף של שיקום וצמיחה של תאים בצורה מהירה ויעילה, ברוב המקרים.

מחקרים קליניים הראו שבתוך ארבעה שבועות גורם פוליהיל ליצירת רקמת גרעון על רוב או כל הפצע, ואצל 80% מהחולים הפצע מגיע לרקמת גרעון בריאה. בעצם, טכנולוגיית פוליהיל גורמת ל"אתחול מחדש" של תהליך ריפוי פצעים קשיי ריפוי או כרוניים, על-ידי עידוד יצירת רקמת גרעון בריאה, שהינה שלב קריטי בתהליך ריפוי הפצע, ההצטלקות והתכווצות הצלקת.

למעשה, הכדוריות משמשות כתשתית תלת מימדית ולחה ההכרחית לפעילות של התאים. המטען החשמלי גורם לכך שאל התשתית מתקרבים ונצמדים התאים המעורבים בתהליך ריפוי הפצע (מאקרופאגים, פיברובלסטים, קראטינוציטים וכו'), תהליך שגורם לשפעול של המנגנון הטבעי של ריפוי הפצע.

במחקר מבוקר מול טיפול סטנדרטי נמצא שיפור משמעותי בשיעור החלמת הפצעים, על ידי יצירת רקמת גרעון והקטנת הפצע עד להחלמתו. עוד הוכח שפוליהיל עורר יצירה של רקמת גרעון בריאה בשטח של מעל 75% מגודל הפצע בהשוואה לקבוצת ביקורת שלא טופלה בפוליהיל. כמו כן גודל הפצע קטן בצורה משמעותית בהשוואה לקבוצת הביקורת בתוך ארבעה שבועות, ובממוצע כשלושה מתוך כל 10 פצעים נסגרו.

מעקב המשך של כשנתיים אחרי טיפול בפוליהיל בניסוי הקליני הראשי הראה שרוב הפצעים נשארו סגורים, והייתה ירידה משמעותית בצורך בביקורים חוזרים בבית החולים, והפחתה משמעותית סטטיסטית במשך האשפוז לצורך טיפול בפצע בקרב חולים שטופלו בפוליהיל לעומת קבוצת הביקורת.

"חולי סוכרת לא תמיד מודעים לסיבוכי המחלה"

כ-1,300 כריתות גפיים, כאמור, מתבצעות בישראל מדי שנה. כשאחת הסיבות המרכזיות לכריתה היא מחלת הסוכרת. אבל חולי סוכרת מבוגרים, לעתים כלל אינם מודעים לסכנות העלולות להיגרם מסיבוכי המחלה.

לדברי פרופ' סטראשינסקי המודעות לסיבוכים אמנם הולכת וגדלה אך מדובר בטיפה בים. "מערכת הבריאות הרימה ידיים בניסיון למנוע את הכריתות הללו", הוא אומר ומוסיף, "הטיפול בפצעים סוכרתיים דורש סינרגיה מלאה ומהירה של המערכת הרפואית כבר בשלב הזיהוי, דבר שאינו מתאפשר אצל רופא משפחה מוצלח ככל שיהיה". 

גם חוקר התקשורת ד"ר יריב בן אליעזר, חב את רגלו לפרופ' סטראשינסקי. "לפני 20 שנים גילו לי סוכרת ובמשך הזמן התברר שיש בעיה בזרימה של הדם לכפות הרגליים. לפני כשנתיים הלכתי לעשות פדיקור אצל פדיקוריסטית כי לבד לא יכולתי לעשות זאת, והיא עשתה לי פצע קטן בבוהן, תוך יומיים הפצע הידרדר לנמק וכרתו לי את הבוהן".

הוא מוסיף: "האצבעות ליד נדבקו ותוך כמה שבועות הורידו גם אותן, ואז ממש לפני שכבר כמעט ואיבדתי תקווה, מישהו הפנה אותי לפרופ' סטראשינסקי. הוא ריפא לי את יתר האצבעות, ומטפל בי פעם בחודש לתחזוק. אני מקבל אינפוזיה שגורמת לכך שהכדוריות האדומות מתכווצות ואז הזרימה יותר טובה. בזכותו אני עומד על הרגליים".

בדיעבד, אומר בן אליעזר שאולי אם היה מגיע אליו בשלב מוקדם יותר, שלוש האצבעות שנכרתו היו ניצלות. "לא תמיד אתה מצליח לתפוס מהר את מה שקורה לך, רוב האנשים לא מודעים לסיבוכים עד שזה קורה להם".

ד"ר יריב בן אליעזר. "בזכותו אני עומד על הרגליים"

"חוסר איזון רמת הסוכר - גורם לחוסר תחושה ברגל"

ד"ר קרן תורג'מן, מנהלת המחלקה האנדוקרינית במרכז הרפואי תל אביב מסבירה כי סיבוכי הסוכרת יכולים להשפיע על הרגליים בצורה בלתי הפיכה. "אם מתפתח זיהום ברגליים, חייבים לטפל בו באופן מיידי כי התוצאות יכולות להיות הרסניות. בין השאר יכול להיגרם נזק לקצות העצבים ברגליים מה שיכול להוביך לחוסר תחושה מוחלטת ברגליים.

"הסכנה היא בכך שהפצע או הכיב הנגרמים ברגל יכולים להיות קשים מאוד והאדם לא ירגיש. בנוסף, יכול להיגרם עיוות בצורת הרגל שיחד עם חוסר התחושה, מסכן מאוד את האדם. זה מגיע למצב שאדם יכול ללכת על מסמר או נעץ במשך כמה ימים וכלל לא לשים לב".

ד"ר תורג'מן אומרת כי אחד הדברים החשובים ביותר הוא שמירה על כף רגל לא פצועה ולא סדוקה. "חולי סוכרת חייבים להקפיד לבדוק את כף הרגל בדיקה קפדנית. אם הבדיקה נעשית על ידי צוות רפואי, הם צריכים להנחות את המטופל לטפל ברגל. "לעתים פצע קטן או שריטה קטנה יכולים להזדהם ולגרום לנזק חמור לרקמות, ולהביא למצב שקטיעה היא הפתרון היחיד הקיים כדי להציל את חיי האדם".

"הציל את הרגל תוך שלושה חודשים"

לרנר אושפז במחלקה גריאטרית, שם לדבריו הטיפול היחיד בו היה באמצעות מריחת משחה. "זה לא עזר והפצע כבר דימם בצורה נוראית. אחרי שנשלחתי הביתה לא היה בי טיפול רציף, והפצע  הלך והוזנח". בביקורת בבית חולים הוא הופנה לטיפול בתאי לחץ, אולם בגלל מחלת הלב ממנה הוא סובל הטיפול יכול היה להזיק לו.

"בגלל שלא הייתה אפשרות לטפל בי שם, הם נתנו לי תאריך לכריתת הרגל. הלכתי הביתה בלב כבד, כי לא רציתי לאבד את הרגל", הוא מסביר. בעודו מחכה לתאריך הניתוח, הוא שמע על טיפול חדשני במכשיר הלייזר הביתי - בי קיור. 3 חודשים לאחר שהחל בטיפול הזה, לא היה זכר לפצע.

יעקב לרנר ומכשיר הלייזר. "תוך 3 חודשים לא היה זכר לפצע"(צילום: ליאורה אוסטרוף)

צביקה שליט, אח חדר ניתוח ומנהל חברת סיעוד מיבנה הוא זה שאחראי להצלת רגלו של לרנר. "הכרתי את המכשיר ואת מה שהוא יכול לעשות", הוא מסביר. "הטיפול באמצעות לייזר רך, שהוא אגב פיתוח ישראלי מקורי, מעורר את מנגנוני הריפוי הטבעיים של הגוף, ברמת התא וברמה המערכתית, כך שכל סוג תא מקבל את האנרגיה הדרושה לתמרוצו ולתפקודו כדי להתגבר על הבעיה הקיימת (כאבי גב, דלקות, ריפוי פצעים או חידוש פני העור)". המכשיר, לדברי שליט, נכנס לשימוש בבתי החולים איכילוב, הדסה, רמב"ם ושיבא.

לרנר אומר כי עד הרגע בו ראה את השיפור הוא לא האמין שניתן להציל את הרגל שלו. "השנה אני חוגג לראשונה יום הולדת עם בני משפחתי כי אני כבר יכול להסתובב, לשבת על כיסא כמו שצריך ולא צריך להיות מודאג ממצב הרגל או מלהיות מוגבל. קניתי את הלייזר ואני ממשיך להשתמש בו בבית. זה הנס שלי לגיל 86 - קבלתי את החיים שלי בחזרה".

תגובת משרד הבריאות

"קיימות גישות וטכנולוגיות רפואיות מגוונות להתמודדות עם הבעיה הרפואית של טיפול ברגל סוכרתית או פצעים קשי ריפוי. הטיפולים יכולים להינתן באשפוז, בקהילה ובמכונים רפואיים שונים. מתוך הכרה בחשיבות הטיפול ובחיוניותו הוכללו בסל שירותי הבריאות (בשנת 2011) מגוון טיפולים וטכנולוגיות רפואיות חדשות לטיפול בפצע קשה ריפוי, כמו כן מונתה ועדה מקצועית שקבעה אילו טכנולוגיות נחשבות יעילות ומקובלות מבחינה רפואית, אשר ניתן לראותן ככלולות בסל. הרחבת הסל בתחום, היוותה "בשורה" עבור החולים הסובלים מבעיה רפואית זו.

"בהתאם, קופות החולים מספקות את כל הטיפולים הנדרשים והנחשבים מקובלים לטיפול ברגל סוכרתית ובפצעים המובילים להחמרת המצב, עד לסיכון הגפה. בכל בעיה רפואית ובכל מחלה הרופאים המטפלים הם אלה המחליטים על הטיפול המתאים לחולה ועל הטכנולוגיה והגישה בה יעשה שימוש".