חולים יקרים, חכו בסבלנות
זה טבעי שתהיו מתוסכלים מההמתנה הממושכת, אבל תבינו שאדם עם חשש להתקף לב יטופל לפניכם ושהאורתופד לא יעזוב מנותח אחרי תאונת דרכים. ויכוחים רק מעכבים את הטיפול
"בוקר טוב, מה שלומך?", אמרתי בעודי חולף על פני מטופל ששכב כבר יומיים במסדרון ליד דלת הכניסה של המחלקה. בחודש האחרון נמצאת המחלקה הרבה מעל לתפוסה המלאה. אחד הרופאים אמר לי בהומור שזה רק עניין של זמן עד שיתחילו להכניס מיטות קומותיים.
המשכתי בצעדים מהירים לכיוון עגלת הדמים כשבידיי עשרות טפסים של בדיקות דם. לאחר שעברנו בכל החדרים, נכנסתי לחדר הישיבות. על השולחן הונח מגדל תיקים שעמד לקרוס ובו כל גליונות החולים שהתקבלו במהלך התורנות. רוב החולים עלו למחלקה כמעט יממה לאחר שפנו למיון עקב מחסור במיטות אשפוז.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
כמות ואיכות - ייצוג נשים בכנסת החדשה / אסתר הרצוג
והזקנה עדיין במסדרון / זאב פלדמן
לאחר הישיבה ערכנו את ביקור הרופאים. עברנו מחולה לחולה כדי לוודא שכולם מקבלים את הטיפול התרופתי המתאים. ניגשנו לחולה מבוגרת ששכבה במסדרון. היינו צריכים לבצע בדיקה רקטלית על מנת לשלול דימום מדרכי העיכול. הבאנו וילון כדי לא לחשוף את גופה לעיני כל, אולם המטופלים שעברו במסדרון הצר הזיזו את הווילון מצד לצד. מיד בתום הביקור החלו בני משפחה לעמוד ליד הכניסה לחדר הרופאים בדרישה למכתבי השחרור שלהם. עכשיו לך תסביר להם שבמקביל אנחנו צריכים לייעץ, לתאם בדיקות ולקבל עוד מטופלים מהמיון ללא הרף. כל אלה יימשכו הרבה אחרי שעות סיום העבודה הרשמיות.
"אני תורן היום, יורד לעשר דקות לאכול", אמרתי לחבריי. התרגלנו כבר למשפט הזה שמשמעו שרק מי שנשאר בבית החולים מעל ליממה רצוף זכאי להפסקת אוכל. שמעתי שבלניאדו הוסב חדר האוכל לחדר אשפוז. לקראת השעה ארבע ירדתי למיון. אין כמו תורנויות מיון. סקרתי במבט חטוף את מספר התיקים הממתינים לבדיקה. למרות שזה לא באמת משנה אם זה עשרה תיקים או עשרים תיקים, ידעתי שבכל מקרה לא נישן הלילה.
לקחנו תיק של מטופל עם רקע של התקפי לב קודמים שהגיע עקב כאבים בחזה. בני משפחה של מטופל אחר שהגיע עם כאבי גרון ונזלת כבר מיהרו למחות על כך שהם הגיעו קודם והיו לפניו בתור. לאור התסמינים ותרשים האק"ג הפתולוגי, הועבר המטופל בדחיפות לחדר הצנתורים. המשכתי לקבל מטופלים כאשר כמעט בכל רגע נתון ביקשו אנשים לבדוק שוב ושוב עוד כמה תיקים יש לפניהם, רק לשאול בפעם המי יודע כמה איך זה שהבדיקות שלהם עדיין לא הגיעו ולדעת למה לא לקחו אותם לצילום למרות שהם בכלל לא צריכים צילום.
עוד יום עבר
השעות חלפו לאיטן עד שהגיע הלילה. המצב בחדר המיון נרגע במעט. בן משפחה שצעק קודם לכן כמה זמן הם ייאלצו לחכות לאורתופד כבר הבין שהאורתופד לא יעזוב את פצוע תאונת הדרכים באמצע הניתוח רק כדי לבוא ולבדוק אותו. הבוקר הגיע. חיוך קל התנוסס על פניי. עוד יום עבר.
המציאות בחדרי המיון ובמחלקות האשפוז לא פשוטה. אין אשם יחיד בבעיות הקיימות. הממשלה לא נותנת מענה לגידול הטבעי באוכלוסייה על-ידי הוספת מיטות אשפוז והגדלת מספר הסטודנטים לרפואה ולסיעוד, הנהלות בתי החולים אינן פועלות להעסקת כח עזר פרא-רפואי נוסף ולייעול העבודה בבתי החולים ולעיתים אנשי הצוות הרפואי אינם קשובים מספיק לחולים.
עם זאת, אני חייב לציין שההתנהגות של חלק מהחולים ובני משפחותיהם שבה נתקלתי בימים האחרונים חצתה את כל הגבולות. זה מובן שאתם נמצאים בשעת מצוקה. זה רק טבעי שתחששו מחוסר הוודאות ושתהיו מתוסכלים משעות ההמתנה הארוכות, אבל כשאתם וקרובי משפחותיכם מגיעים לחדרי המיון ולמחלקות - השתדלו להתאזר בסבלנות. תנו לצוות הרפואי לנהל את הבירור הרפואי מבלי לנסות לזרז אותו מדי שנייה על חשבונם של מטופלים אחרים, חלקם במצב מסכן חיים בטווח הזמן המיידי, שקולם לא נשמע. תפנימו שמעבר לעוגמת הנפש הקשה שאלימות, צעקות וויכוחים גורמת לאנשי הצוות הרפואי, הם רק מעכבים ופוגמים באיכות הטיפול של כולכם.
תומר סעד, סטאז'ר לרפואה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
