פסטיבל הזמר: לא רע לתפארת, סתם רע
תוכן ראוי, קולות משובחים, הפקה מוזיקלית מכובדת, עברית לא עילגת - כל אלה נעדרו מהמיזם הגדול של ערוץ 1 שניסה להחיות את פסטיבל הזמר והפזמון. אריאנה מלמד, שלא החמיצה אף פסטיבל בכל שנות קיומו, מבקשת מרוממה: לא עוד
ואולי לא היו הדברים מעולם. אולי באמת לא התרחש כל המופע המביך הזה כלל, ובכלל לא ראינו תמהיל כה עלוב של יומרות חסרות קשר למציאות יחד עם מציאות חסרת כל ערך אמנותי. מעולם לא ישבנו, בוהים בלסת שמוטה מול מסך ושאלנו את עצמנו, מה לכל הרוחות. ומעולם לא השכמנו עם שחר רק כדי להבין שלא חלום ולא סיוט היה לנו כאן, אלא פירות המיזם הגדול של ערוץ 1, להחיות את פסטיבל הזמר והפזמון אחרי מוות מוחי של 33 שנים בדיוק.
מרים טוקאן בפסטיבל הזמר. לא קליט (צילומים: אבישג שאר-ישוב)
הפעם זה אישי. הפסטיבל נולד ב–1960 כיוזמה ממשלתית של ממש ממוחו של טדי קולק, שמיד הקים ועדות מומחים והציב בראשן את שר הבריאות דאז שהיה גם מנצח מקהלות. הוא נועד לעודד יצירה מקורית, והיא עצמה אמורה היתה להיות סוג של דבק חברתי בין ותיקים לעולים, בני תשחורת ומבוגרים: הדבק הזה החזיק יפה נורא, שרד את המעבר לטלוויזיה ואפילו את הצורך לנפק שירים לאירוויזיון, ונגנז ב–1980.
את הראשון לא שמענו. עדיין היינו אחוזים כיסופים לארץ ישראל ושבויים במלתעות הקומוניזם במזרח אירופה. לשני, שגם הוא שודר במוצאי יום העצמאות ברדיו, האזינה קבוצה של עולים באולפן בורוכוב בגבעתיים וביניהם איש אחד עם בריטון לירי משובח ואהבה גדולה ל"כנרת שלי" של רחל, שהיה השיר הראשון שלימדוהו באולפן הזה. גריגורי סימיונוביץ', שכולם קראו לו גרישה, האזין ברוב קשב והתאהב מיד בקולות של אסתר עופרים וגדעון זינגר ששרו "שאני עמך" וזכו במקום הראשון. זה אבא שלי. אני ישבתי על ברכיו.
אסתר עופרים. אלוהים יודע מה היא עשתה שם
לימים סיפר לי שהמורה באולפן הסבירה לכולם את המילים על הלוח והם, מבוגרים עייפים אך נחושים להתמודד עם הלשון המסובכת, רשמו הכל יפה במחברות. כיאה לריטואלים ישראלים שאמורים להתרחש בזמנים קבועים, הפסטיבל זגזג. שנתיים היה, שנתיים לא היה, חזר ב–64' עם "ילדתי אמרי נא ספרי" של נחמה הנדל ובני אמדורסקי (אבא של אסף) ובתוך יומיים כל הארץ שרה אותו, כולל אמא שלי, הזייפנית הגדולה ביקום. גם את "אותך" של שלישיית גשר הירקון ושיר של בחור צעיר אחד, אריק איינשטיין, שקראו לו "הרחק בלילה".
המון שירים נפלאים נולדו ממנו. לפעמים בלידה קשה. "מי יודע כמה" של מייק בורשטיין נולד בטעות בשנה שבה טדי קולק ביקש מנעמי שמר שתכתוב משהו לכבוד ירושלים, ובהפסקה בין השירים להצבעת השופטים (קהל בבית? למה שיצביע? מי הוא בכלל) עלתה שולי נתן עם שיר חייה, ולמחרת הוא הציף אומה קטנה בלהט סופרן פטריוטי: איכה יבשו בורות המים, שאלו את עצמם אנשים שבאמת לא היה אכפת להם. מאוחר יותר באותו קיץ חזרנו אל בורות המים, השוק והכיכר – ולעולם כבר לא היינו אותו דבר. כבר היינו מי ששרים "בלדה לחובש" ו"שיר שחלמתי על פראג" הנהדר, ו"על כפיו אותו יביא" של רבקה זוהר הצעירה והמזהירה, אותו למדו ילדיי לשיר בבית הספר, ארבעים שנה ויותר אחרי.
הזוכה פאר טסי. כבר לא מדורת השבט
בגללו קנינו טלוויזיה. לקראת יום העצמאות של 1970 התנחל בסלון שלון חפץ אימתני בממדיו, ארגז עץ מבהיק עם רגליים דקיקות ואלכסוניות ובאמצעו זגוגית עבה כתחתיות בקבוקים של מיץ פז. אדון מרקוביץ' מקומה ג' היה היועץ להצבה מיטבית של האנטנה על הגג, בלב יער דודי השמש, כך שאפשר יהיה לקלוט גם ישראל וגם קפריסין. בתמורה הוזמנו הוא והגברת מרקוביץ' לפסטיבל אצלנו, ובי נשבעתי שכולם התלבשו יפה כדי לנשנש צימוקים ובוטנים ובייגלה תוך שהם מחליפים משפטים מלאי פליאה על החיילצ'יק הזה ששר משהו שנשמע כמו אבטיח, אבל לא יכול להיות:
-זה הילד של יצחק ארצי מהסוכנות?
-אבא שלו נותן לו ללכת ככה עם השערות הארוכות כמו איזה ביטניק?
-שר יפה דווקא. אבל אין לו פרזנטציה. לא יודע מה עושים עם ידיים על הבמה.
-נו, שוין. אהבתיה. חצי ואלס, חצי הורה. רומנית הוא יודע?
וכבר הייתי בת עשרה והתביישתי בהם מאוד. כל הכיתה שרה למחרת אני-יודע-זאת-פתאום, וכל הכיתות האחרות, והאוויר היה מלא בילד של ארצי מהסוכנות, ובלהיטון היו מאות פוסטרים שלו שעלו על קירות חדרי והתקבלו ב"נו, זה לא יותר טוב מהמכוער עם המשקפיים?" שהיה ג'ון לנון.
דלות הבמה זועקת למרחקים
הפעם זה אישי. לא היה פסטיבל אחד שלא צפיתי בו, לא היה שיר שאת מילותיו לא ידעתי אז, כאילו בעצם הידיעה היתה תלויה כל הישראליות הרופפת שלי, בבית בו עדיין לא דיברו עברית, רק שמעו שירים מקומיים, בבית שמתוכו איכשהו הייתי אמורה לצאת צברית מושלמת בלי שום מבטא זר, וגם לשמר את היכולת לראות בשלמה ארצי את בנו של המהגר, אחד משלנו.
רבי עקיבא ותרזה די מון, הבלדה על נערי שגדל, ומתוק האור בעיניים, ולפעמים החגיגה נגמרת ושיר היונה ו"נוח", אבניבי והללויה וברוך ג'מילי ו"פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת", של אמיר גלבע הפטריוט התם ושל גידי קורן, אז מלחין צעיר ונועז שהביא לפסטיבל הדים של אר אנד בי כשלא ידענו מה זה בכלל. תעירו אותי באמצע הלילה, ואני אשיר לכם בלי להתבלבל כל אחד מהם, בזייפנות האיומה שירשתי מאמא שלי ובחדווה שהנחיל לי אבא.
עד 1980 שידרו. במאמץ גדול שניכר כשמתבוננים בקליפים האפורים הישנים: ממלכתי ומאולץ, חגיגי מעל ומעבר למידה הנכונה, עם תוכן בידורי מביך בהפסקה ועם מסורות אמיתיות, כמו רבקה מיכאלי וזיקו גרציאני הנפלא שמנצח עכשיו על תזמורות של מלאכים. ואז החליטו שכבר לא צריך, ואולי צדקו – וחלפו 33 שנים.
סימון דה בובואר, אל תמשיכי לשבת בבר
קרית מוצקין נבחרה לארח את המיזם. לפחות הבינו ברוממה שלא יוכלו למלא את היכל התרבות כבימים הטובים, ובטח לא את בנייני האומה. אפילו בפריפריה נצפו קרחות בין הכסאות המיושבים ועל פדחות היושבים בהם. הקהל היה מבוגר ברובו, אבל זו באמת לא סיבה טובה להתעלל בו, ועוד להתחיל בהתעללות לפני השירים.כפקיד מס הכנסה ביום חגו ניצב שם אורי גוטליב, נטול כל התלהבות ומשקר במצח נחושה כשהוא מכריז ש"טובי היוצרים" שלחו שירים למיזם. כאיש שאיבד כל מודעות וכבוד עצמי הוא פונה אל חברי הפאנל המקצועי או הוועדה המייעצת או מה שזה לא יהיה, ומזמין את יורם טהרלב ואביהו מדינה, שמרית אור ותלמה אליגון ואפילו אפי נצר להביע את דעתם על מה שמתרחש נוכח עיניהם ואוזניהם, והם באמת מתקשים לומר. "נחמד" הוא הסופרלטיב הכי עוצמתי שאביהו מדינה מוכן לשחרר, וגם זה בלי חיוך. וכמה שהוא צודק.
"עלוב" הוא שם תואר מדויק בהרבה. עלוב הוא "סימון דה בובואר" של טמיר שיטרית, שצריך לקוות כי ימשיך בקריירה המשפטית שלו מתוך כבוד לעובדות ובלי ליצור עוד דחקה אנטי פמיניסטית על פיה ניסה, כעדותו, "להגיד לסימון דה בובואר, אל תהיי גבר". כך זה נשמע: "הו סימון דה בובואר אל תמשיכי לשבת בבר/בואי לרקוד עדיין לא מאוחר/לא, אל תקנאי בגובה התורן/ בלעדייך חלול הוא וריק מתוכן", והייתי יכולה לספר לכם עד כמה הוא טועה, מפני שהפילוסופית שבדמותה התעלל מעולם לא ישבה לבד על הבר ומעולם לא שנאה גברים, ובטח שלא חטאה בקנאת פין – אבל למה להתאמץ?
כי הנה כבר עולה נעמה כהן פליטת "כוכב נולד", אחת משלושה שנקלעו לפסטיבל, ואומרת ש"יצירה ישראלית מקורית זה נורא חשוב", ומיד עושה קולות של אדל, ואלה קצת נבלעים בסאונד שמדי פעם מגהק ומגמגם או בעשן הדקורטיבי על הבמה, והנה כבר מגיח אריק סיני והלב נחמץ מפני שקולו לא נושא אותו למקומות בהם הוא רוצה להיות, והוא שר "אז מה השתבש פה או מה השתנה פה עד שנשארנו מאחור", והלב רוצה לומר לו שכלום לא באמת השתבש, רק הזמן עבר.
שיר מתבכיין של קרן אור, אלפים כאלה כבר שמענו ושכחנו. שיר דכאוני של דנה ברגר, "תחזרי אליו כי הזמן עובר ואת לא נהיית צעירה יותר". אתנחתא קומית: אשה צעירה ששמה מיכל פאולינה מבצעת משהו על רמזור ולבושה בצבעיו, אבל גם מהגגת: "המציאות של הרמזור היא מוסר ההשכל של השיר הזה וגם באופן כללי".
יאללה, כפיים
דלות הבמה זועקת למרחקים. הגרין רום הוא המזנון בקומת הכניסה. את האבק מהקלידים לא הסירו ורואים היטב בקלוז אפ. כל הנשים מתהדרות באיפור פנים בצבע בז' אחיד. איה כורם רוצחת את "ציפור זהב" של ביאליק (בין נהר פרת ונהר חידקל/על ההר מיתמר דקל), שיר מלא חשק במקור, אבל חסר כל מיליגרם של תשוקה בפי כורם.עוד אתנחתא קומית? איש ששמו רפאל היצירה והוא מפעיל קיוסק של גזלן בכביש הערבה ומוכר מלבי כתב "כל העם מחכה לגאולה כבר אלפיים שנה", ואפילו השורה הראשונה של השיר לא יושבת טוב בפיו ובפי להקת המלוות שלו, והתובנות הגדולות בשיר הן, שיש אנשים שונים: "אחד חולם שלום עכשיו אני שוכב לי על הגב" ויאללה כפיים.
מה עושה כאן מרים טוקאן? מציעה תקווה. "תהילה", למלים של ליקי אגינסקי שהלכה לעולמה פתאום לפני שבועות אחדים, הוא שיר שמציע שנתחיל הכל מחדש, כי "יש ילדים מול קו האופק ואין עוד אופק לעולם", וזה רך ונעים לאוזן אבל ממש לא קליט.
ומה אפשר לומר על רון ויינרייך, גם הוא מ"כוכב נולד", שנפצע במלחמת לבנון האחרונה ויישב לעד בכסא גלגלים ועכשיו הוא שר תפילה של פצוע למילותיו של אביגדור קהלני, פצוע ממלחמה אחרת? מה אפשר לאחל לו, התחלה חדשה? כפיים? חיבוק? רגשי אשם קולקטיביים?
בסוף, כאילו נמלכו פרנסי האירוע בדעתם ואמרו שבלי זה אי אפשר, זה מה שהעם רוצה וצריך, עולה לבמה איש צעיר ששמו פאר טסי. הוא כבר יודע להישמע בדיוק כמו אייל גולן הצעיר, ויוצר השיר הוא גרסת האנדרואיד של יוסי גיספן, וביחד נולד להם "תחזרי", שיר מתת הז'אנר הפסבדו מזרחי בו גברים נטושים וסמרטוטיים זועקים לאהובותיהם הרחוקות שישובו ומיד. פנינים: "תחזרי, אני כאן לבדי/שותת בדמי/אוסף את שברי לבבי/ואני מזמן לא אני/מאש שעזבת כך אותי".
100 אלף שקל מתנת מפעל הפיס הוענקו לפאר טסי ביחד עם המקום הראשון, על פי שיקלול הצופים המסמסים והשופטים המנקדים. מזמן איננו שבט ואין לנו מדורה אחת, כך שלא כל אחד ישיר את "תחזרי" למחרת הפסטיבל. גם בזה אפשר איכשהו להתנחם.
רע לתפארת? לא, סתם רע. אלוהים יודע מה עשתה שם אסתר עופרים כשהובאה במיוחד לשיר את "נעמה" ו"היו לילות" המופתי. אפילו הגבירה המרוחקת של הזמר העברי הקלאסי לא יכולה היתה לטעון את הערב הזה בכמה דברים שחסרו בו: תוכן ראוי, קולות משובחים, הפקה מוזיקלית מכובדת, עברית נאה ולא עילגת. אנא, בבקשה מכם, פרנסי רוממה – לא עוד. פעם אחת הספיקה אפילו לאוהבי הפסטיבל, נוצרי זכרו ושומרי הגחלת. עוד מעט נשכח ונסלח, אם רק תבטיחו שלא יהיה עוד אחד כזה.
הזוכה בפסטיבל הזמר פאר טסי. כמו אייל גולן הצעיר
צילום: אבישג שאר-ישוב
מומלצים
