המזרח התיכון הישן והנוסטלגי של אבי מוגרבי
בסרטו החדש "פעם נכנסתי לגן", חוזר אבי מוגרבי לסיפור של משפחתו בסוריה ובלבנון. באמצעות חברו המורה לערבית, הוא מנסה לגשר על פערי הזמנים ולשרטט מזרח תיכון ישן ואינטימי. הבמאי כותב ל-ynet על החוויה ומציג שלושה קטעים
לאורך שנים מלווה היוצר הדוקומנטרי אבי מוגרבי את הסכסוך היהודי-ערבי מזוויות שונות ומשונות. בסרטו החדש "פעם נכנסתי לגן", ניסה לחזור אחורה לשורשי הקונפליקט באופן אינטימי ומתוך הסיפור המשפחתי שלו ושל חברו, המורה לערבית, עלי אל-אזהרי. מתוך השיחות ביניהן, מתקבל תצריף של סיפורים משפחתיים, עדויות אישיות וגם רגעים מרגשים ומשעשעים. שלושה מהם - שלא נכנסו לסרט - מוצגים בפניכם כאן, בליווי כתיבתו של הבמאי עצמו.
מי זה עלי?
אני מכיר את עלי אל-אזהרי שלושים שנה בערך. עלי הוא בן הכפר ההרוס ספוריה (היום ציפורי) יליד 1948 שהספיק לחיות חודשים מעטים בכפר הולדתו עד שגורש משם עם משפחתו בתחילת 1949. הכרנו, אני חושב, בהפגנות נגד מלחמת לבנון בשנת 82', אולי אפילו קודם. ואז נעשינו שכנים, שני בתים אחד מהשני בלב תל אביב. לימים עלי נעשה המורה שלי לערבית וכל הערבית שלי היא ממנו.
השעורים של עלי היו מתדרדרים הרבה מאד פעמים למין תיאטרון של איש אחד בסלון ביתו, הוא מספר סיפורים שיתכן שקרו במציאות, ויתכן גם שהומצאו על ידי המספר, ותמיד תמיד הוא משחק את כל הדמויות, וגורר גלי צחוק בלתי נשלטים מהתלמידים, וכל זה בערבית ובעברית לחילופין.
כשעלי ראה את הסרט שעשיתי בבחירות 1996 'איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את אריק שרון', הוא מאד לא אהב אותו. הטון האירוני ששרה על הסרט לא דיבר אליו. האופציה של התחזות לאוהד ואוהב של אריק שרון לא נראתה לו מצחיקה, ובעיקר נראתה לו מאד מזיקה מבחינה פוליטית. ויחד עם זאת, כשהבנתי שבסרט הבא שלי ידברו חלק מהדמויות בערבית, החלטתי לבקש מעלי להיות שותף שלי בעשיית הסרט, בכתיבת התסריט ואולי מעבר לכך. אבל קודם היינו צריכים לחתום על חוזה:
מי זה בן הדוד מרסל?
מקורה של המשפחה של אבא שלי בביירות ובדמשק, והיה לי רעיון לעשות סרט לעשות סרט על הסיפור של בן דוד של אבא שלי מביירות ששמו מרסל. מרסל שנולד בחאלב וגדל בבירת לבנון לא הבין את המצב החדש שהולידה הקמת מדינת ישראל. כל הקונספט הזה של גבולות וחלוקת המזרח התיכון למדינות כפי הנראה לא היה נהיר לו.
אולי היום אנחנו יכולים לחשוב שהוא היה קצת מוזר. בכל אופן, בן הדוד מרסל המשיך גם אחרי קום המדינה לתפוס את המרחב המזרח תיכוני כמרחב פתוח. פעמיים בא לפה מביירות וחזר לחייו שם, כאילו לא היתה מלחמת 48', כאילו לא שורטטו גבולות, כאילו לא נקבעו איסורים וטאבויים. הדמות של בן הדוד מרסל, שבסופו של דבר סיים את חייו בחולון, הרשימה אותי מאד, למרות שבניגוד אליו, אני מבין טוב מאד שיש גבולות, איסורים וחרמות.
אז חשבתי שדמותו של בן הדוד של אבא שלי תהיה הדמות הראשית בסרט החדש, ובאמצעותו אנסה להפיח חיים בכמה רגעים מרתקים במסכת חייו: הלך וחזר ושוב הלך וחזר, נדד בין ביירות לתל אביב בניגוד לחוקי הגרביטציה. כאמור פניתי לעלי כדי שנעבוד ביחד על התסריט, שבחלקו היה אמור להיות בערבית.
כדי להגיע לבן הדוד מרסל הייתי צריך לספר לעלי את קורות המשפחה שלי והוצאתי תמונה של משפחת מוגרבי כשחיו עוד בדמשק (דרך אגב, כשהגענו לסיפור של בן הדוד מרסל, הסרט כבר היה גמור):
מי הוא, ומי אני?
מתוך היכרות עם ההפתעות שעשייה תיעודית מולידה, החלטתי להתחיל לצלם כבר מהרגע הראשון שבו אני מנסה לתאר באזני עלי מה אני מציע שנעשה ביחד. פיליפ בלאיש הצלם היה איתנו מההתחלה. ואני מתחיל: "אבוי וולד פי ביירות וכמאן אימו וולדת פי ביירות. כאן עינדהום בית כביר, התמונה הזאת צולמה שם בבית הזה...". ואני ממשיך ומספר לו על קורות משפחתי במזרח התיכון, בין דמשק, ביירות, חיפה ותל אביב.
ועלי, כמו עלי, אין מצב שתספר לו סיפור, ולא תקבל אחד בחזרה. הוא מספר את קורות משפחתו בין קהיר ובורקין, בין ספוריה וציפורי ונצרת ורנא. אני מספר לו איך פעם קראו למשפחתי מורביה עד שהחליפו את שמם למוגרבי, אחרי כיבוש סוריה על ידי הצרפתים. והוא מספר איך פעם קראו למשפחתו ח'אטר ואיך אביו החליף את השם לאל-אזהרי בשנות החמישים כדי להזכיר ולציין שהוא בוגר אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר.
ופיליפ מצלם. אבל ההפתעה הגדולה הגיעה מיד על ההתחלה. עלי שולף ממדף הספרים שירש מאביו את 'דפי זהב' של שנת 1938 והספר הזה הוא בעצם התסריט המטאפורי לסרט שרציתי לעשות:
לפנייה לכתב/ת 
