סקי לעיוורים: "אין בי פחד שיש לאנשים רואים"
באמצעות מדריך צמוד, שמתקשר איתם ברדיו שמותקן בקסדה, כובשים גולשים עיוורים את מדרונות קולורדו ויוטה. "זה משהו שלא חשבתי שאוכל לעשות שוב כשאיבדתי את ראייתי. זה מפחיד הרבה רואים. אני לא יכול לראות, אז אני לא מפחד"
"ימינה קל. טוב. טוב. שמאלה חזק. טוב טוב. ימינה נמוך", צועק המדריך למוזדזיארז בעודו מנתב את דרכו ב"פארק החורף" בקולורדו, ביתו של "המרכז הלאומי לספורט לנכים".
מוזדזיארז, בן 52 משיקגו, אובחן כחולה ברטיניטיס פיגמנטוסה כשהיה בן 20 בערך. ב-20 השנים שלאחר מכן איבד בהדרגתיות את מאור עיניו. הודות למרכז הספורט ולארגונים נוספים הוא ועיוורים אחרים זוכים ליהנות משיעורי סקי. עבור חלקם זוהי גם דרך להתמודד עם דיכאון ואורח חיים לא פעלתני דיו שמתלווה לפעמים למוגבלותם.
"זה משהו שלא חשבתי שאוכל לעשות שוב כשאיבדתי את ראייתי", אמר מוזדזיארז, שגולש בעיניים עצומות (הוא אומר שאין כל טעם לפקוח אותן). "אני חושב שזה מפחיד מאוד הרבה אנשים שרואים. אני לא יכול לראות, אז זה לא מפחיד אותי. אין בי כל פחד".
מוזדזיארז חווה כמה נפילות, התנגש בכמה עצים ונפל מצוק בגובה יותר מ-15 מטרים על ענפי אורן דוקרניים. אבל הוא ממשיך להיענות לאתגר שמציבים לו המדרונות התלולים, כולל אלו המסומנים כמסוכנים ביותר.
"זה מה שאנחנו צריכים, כך לא רואים את המוגבלות", הסביר ג'ים אליוט, אחד המדריכים בארגון, "סוג זה של פעילות הוא בעל ערך רב ותרפויטי". אליוט החל לעבוד בארגון בשנות ה-80, כשבתו ארין, שנולדה עיוורת, זרקה את מקל ההליכה שלה וסירבה ללמוד ברייל כי שני כיתתה הציקו לה. היא הייתה בת תשע, ואליוט מספר שהיה חסר אונים – עד שגילה את הסקי לעיוורים.
"פתאום, זו כבר לא הייתה 'ארין הילדה העיוורת' אלא 'ארין גולשת הסקי'", סיפר האב והמדריך, "יש המון אנשים שלא גולשים, ושיש לך מישהו עיוור שמספר שהיה בחופשת סקי, זה הופך את זה לבעל עוצמה".
הארגון פתוח לגולשים בכל הרמות ודורש מהם רק דבר אחד – אמון. ויק גורגניוס חבר בקבוצת הסקי של "מרכז היכולת הלאומי" ביוטה. הוא מספר שהליכתו בעקבות מדריכו היא "כמו דת".
"המדריך הוא החלק החשוב ביותר בציוד שלך", הוא מסביר, "יכולים להיות לך מגלשיים טובים ותנאים טובים אבל בלי מדריך טוב, אתה לא תצליח". ראייתו של גורגניוס, בן 52, לקויה בשל לבקנות. הוא סיפר שהוא מגיע למהירות 96 קמ"ש בעודו מתקשר עם המדריך שלו באמצעות מכשיר רדיו שמותקן בתוך קסדתו. הוא מקווה להתקבל לנבחרת הסקי האמריקנית לנכים ולהשתתף באולימפיאדת החורף לנכים ברוסיה בשנה הבאה.
דנאל אומסטד מקולורדו, שסובלת אף היא מרטיני טיס פיגמנטוסה, מודה גם היא לאביה, שהכניס אותה לעסקי הסקי בתקופת שפל בחייה. "איבדתי את הראייה למעשה. איבדתי את אמי. איבדתי את הרצון לחיות. כשאבא שלי לקח אותי לסקי הייתי כבר כמה שנים במקום רע", סיפרה אומסטד. לדבריה, היא השתנתה במהירות "מבטטת כורסה למשוגעת לסקי".
"החופש היה שם מהתחלה", מספרת אומסטד, בת 40. "זו הייתה תחילת החיים שלי, אז התחלתי לחיות את חיי". עם בעלה לצדה כמדריך, אומסטד זכתה בשתי מדליות ארד באולימפיאדת החורף לנכים בוונקובר ב-2010.
"האיש ענד את המדליות לצווארי ואמר 'הבאת גאווה לארצך'. בזמן שהדמעות זלגו, חשבתי לעצמי 'זה מה שעבורו עבדנו כל כך קשה. זה כל מה שהאמנתי שלא אוכל להיות, וזוהי בדיוק ההתחלה של כל מה שאני רוצה להיות".
לפנייה לכתב/ת 
