סיפורי מהגרים על הסכין

בעלת בית ממכר לפסטה בפרנקפורט שהיגרה מסרדיניה, הצביעה על הזגוגית ואמרה לי: "אתה רואה? זה קו הגבול. עד חלון הראווה של המסעדה - זו איטליה. רק משם מתחילה גרמניה". מהגר מאבד כמעט את כל המוכר לו ועומד חשוף ומנוכר לעצמו ולסביבה. כמו סופר, הוא בורא עולם. כל האפשרויות פתוחות בפניו, אבל הזגוגית תמיד שם. הגירה היא נושא שמעסיק אותי גם כחוקר וגם כסופר.

ברומן "האיש המת" הבאתי אותה לאבסורד: איש עסקים חוזר לארץ אחרי שהות קצרה בלונדון, מגלה שאף אחד לא מזהה אותו, ויוצא למסע הישרדות ברחובות תל אביב. גם ישראל, הרי, היא מדינה של מהגרים. והנה חמישה ספרים אהובים עלי שמדברים על הגירה:

"השם הטוב". שם של אדם הולך לאיבוד

"השם הטוב", מאת ג'ומפה להירי

שני דורות של מהגרים הודים בארצות הברית. בציר העלילה, שמתחילה בשנות השבעים, עומד השם המוזר שמקבל הבן רק משום שאביו לא מצליח להשיג בטלפון את סבתו, שנשארה בהודו. בעידן הסקייפ והפייסבוק, קשה לדמיין סיטואציה מופרכת יותר. הספר הזה ליווה אותי כשחקרתי את ההשפעה של טכנולוגיות תקשורת מתקדמות על טיפולוגיות של מהגרים.

"פגישה שנייה", מאת פרד אולמן

נובלה קצרה, שעובדה גם לסרט, על חברות בין שני תלמידי תיכון: יהודי חולמני ואריסטוקרט גרמני. היהודי נשלח לאמריקה רגע אחרי עליית הנאצים, ומבלה את חייו בתהייה מה עלה בגורלו של חברו. זהו סיפור שממצה את הגעגוע התמידי של מהגרים לנופים שהשאירו מאחור, ואת הכאב שיש בידיעה שאי שם, בעולם מקביל, ממשיכות להתהלך דמויות שפעם היו חלק מהסיפור שלך. אולמן מתאר להפליא את ה"וואנדרונג", הטיול ביער, שהוא דרך מצוינת לשמור על הבריאות ולקבל השראה.

"אין מה לקנא", מאת ברברה דמיק

סיפורה של צפון קוריאה, המדינה הטוטליטרית האחרונה, דרך עדויותיהם של פליטים שגולים בדרום קוריאה. אלמלא היה אמיתי, אפשר היה לקרוא אותו כגרוטסקה. כולל תיאורים של לא-יאומן-כי-יסופר, למשל על משטרת הטלוויזיה שפורצת לבתים כדי לגלות עבריינים שצופים בערוץ הלא נכון. לפני שבעים שנה היה עם קוריאני אחד.

מאז קו גבול נקבע באופן שרירותי, והיום יש קוריאנים דמוקרטים וליברלים ויש קוריאנים שטופי מוח. לפני שבעים שנה הקוריאנים היו באותו גובה. היום הדרום-קוריאנים גבוהים בחמישה עשרה סנטימטרים בממוצע מהצפון-קוריאנים, שסובלים מחרפת רעב מתמשכת. הספר הזה הוא שיעור חובה לכל מי שטועה לחשוב שיש שיטה טובה יותר מהדמוקרטיה, ולכל מי שחושב שהדמוקרטיה היא תלוית-תרבות.

"סוגרים את הים", מאת יהודית קציר

בשביל תל-אביבים כמוני, היא פשוט נמצאת שם. את "תל אביב" כמושג תרבותי, המציאו מהגרים שהגיעו באוטובוס מחיפה. "סוגרים את הים" הוא סיפור נפלא בקובץ מרשים, שגם אחרי הרבה שנים נשאר לי ממנו טעם של עיר גדולה צבעונית ומיוזעת, קסומה ומאיימת.

"סוגרים את הים". טעם של עיר גדולה

התנ"ך

לכל הדתות הגדולות מיתוס מכונן של הגירה: 12 השליחים בנצרות, ההיג'רה הראשונה

והשנייה באסלאם, המסע של בודהה אל ההארה - ומעל כולם, כמובן, התנ"ך, שמהגרים ופליטים הם כוכביו הגדולים: אדם וחווה, נח, אברהם אבינו, יוסף ואחיו, יציאת מצרים, דוד, יונה. האפשרות לקרוא את הסיפורים האלה במקור, היא אחת הפריווילגיות הגדולות של הישראליות.

ספרו של אוריה שביט "האיש המת" ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר.