"לא הבנתי כלום": לפטפט, להצחיק, ליהנות
ברומן האקשן-קומי של דייגו דה סילבה, גיבור שפונה תדיר לקוראים, מפליג בסיפוריו, צוחק על עצמו ובסוף גם נקלע לשיאו של סיפור מתח. מבולבלים? גם אנחנו. אבל שווה לקרוא
ידוע לכול כי גם מעריציו המושבעים של וודי אלן יודו כי לעתים הוא מפטפט יתר על המידה. כלומר, יתר על המידה במושגים של וודי אלן. לעד הוא ייזכר כמי שהפך את הפטפטת הבלתי פוסקת לאמנות של ממש - אמנות שטומנת בחובה גם סרקזם, הלקאה עצמית והומור משובח. במידה רבה, ספרו הראשון של דייגו דה סילבה האיטלקי המתורגם לעברית, "לא הבנתי כלום" (הוצאת מטר), הוא יצירה נוספת במסורת הפטפטת של וודי אלן, ובמקומות מסוימים ברומן ניתן ממש לדמות את אלן עצמו מלהג על מערכת היחסים הסבוכה ומלאת הסתירות שבין הגיבור-המספר ובין גרושתו, ניבס.
"לא הבנתי כלום" תורגם יפה מאוד על ידי מונה גודאר, שהיטיבה לשמור על הקצב של הסיפור, על ניסוחיו המפותלים ועל רצף האסוציאציות, ההתנקשויות הפנימיות והתודעה המסחררת של המספר, וינצ'נצו מלנכוליקו (תעתיק מדויק מאיטלקית). אך האם החן הרב בדמות האבטיפוסית של וודי אלן בסרטיו, והקומיות המלנכולית משהו בתסריטיו הם גם מנת חלקו של היצירה הספרותית של דה סילבה? אפשר לומר שכן. "לא הבנתי כלום" הוא בראש ובראשונה ספר מהנה מאוד, מצחיק למדי, המעורר חמלה והזדהות עם האנטי-גיבור שמנסה לפלס את דרכו בנבכי עולמו הפרטי והמקצועי גם יחד.
הסממן המובהק ביותר בדמותו של וינצ'נצו הוא חוסר הסיפוק שלו ממצבו, ויכולתו למלל זאת בערבוביה מבדרת של הומור עצמי, ציניות וחוסר ביטחון. אין כמעט פסקה אחת בספר שבה תודעתו של המספר לא תתפרש על פני שלושה מרחבים שונים, שבה הוא לא יסתור את דבריו, או יציג מספר אפשרויות שונות להתייחסות למצב הקונקרטי המתואר. הוא פונה תדיר לקוראים, מתנצל על שהוא אינו מנסח את דבריו כראוי - או מפליג לאנקדוטות משעשעות-מדכדכות, אשר בסיומן הוא מבין כי הן אינן רלוונטיות לנושא.
כך למשל, הוא מספר על הופעתו של בנו בדירתו לאחר שהוכה על ידי עבריינים, מתוקף העניין שהוא מוצא בפעילות חברתית זו. "בכל מקרה, כפי שבטח כבר הבנתם, אלפרדו כבר החליט, אף שהוא רק בן שש-עשרה, שהוא רוצה להיות עיתונאי. מנקודת מבט מסוימת, אני שמח שכבר יש לו רעיונות ברורים לגבי עתידו. מנקודת מבט מסוימת. כי מנקודת מבט אחרת, כלומר מהנקודה שממנה אני מסתכל עכשיו על החבּורה שמתפרשת לו על חצי מהפרצוף, אני שולל כל נקודת מבט אחרת...איך אני חי עם הבעיה הזאת? רע מאוד. עם רגשות אשם, שרק מחמירים בשל העובדה שבהתחשב במצבי המשפחתי, אני נוטה לראות בפרידה מקור לכל הבעיות".
נרטיב מפוצל וקריאה מאתגרת
כוחו של דה סילבה כמספר הוא ביצירת ההזדהות המוחלטת עם הגיבור. קל לנו לזהות בו את עצמנו, משום שהוא מכיל כל כך הרבה סתירות: תמימות ילדותית מצד אחד, והכרח להתמודד עם החיים כמבוגר מצד שני. חשש ממערכות יחסים עתידיות, וכמיהה אדירה למגע נשי. אב מבולבל ועורך דין חצי-מובטל, ודמות אבהית מסורה שתעשה הכול למען ילדיה לצד דחף לעיסוק מעניין בעריכת דין. בשורה התחתונה: וינצ'נצו הוא דמות עגולה, מעניינת, מפתיעה לעתים, ובעיקר: אנושית מאוד. דמות שכל דרמה - מהקטנה ביותר ועד הרצינית וכבדת המשקל - מפוענחת על ידו באותה הרצינות, הדקדקנות וההשלכה העצמית.
הוא מזלזל בכישוריו ובהתנהלותו כעורך דין, אך גם יודע לפרגן לעצמו כשצריך, הוא כותב תסריטים במוחו אותם הוא אומר לגרושתו הקרירה, ואילו בפועל הוא נופל ברשתה שוב ושוב. סיפור המעשה שמשרטט דה סילבה משופע באבחנותיו היפות - גם אם הלא מקוריות - של הגיבור, שבמידה רבה הולמות את החיים העכשוויים הכאוטיים כל כך של תושבי המערב: ההתמודדות המתמדת עם שגרת היום יום המשעממת, חוסר הדרבון, פירוק התא המשפחתי, החשש להיות מעורב יתר על המידה במערכות יחסים, יהיו אשר יהיו, וכדומה. דה סילבה עושה זאת בחן ובהומור לא מבוטלים, ומצליח להציג יצירה אינטליגנטית למדי, שגם אם אינה מרגשת או מעוררת מחשבה רבה, גלומה בה הנאה.
הנרטיב של "לא הבנתי כלום" מתפצל לשניים: וינצ'נצו, שבאמת לא מבין כלום מהחיים ומנסה לעשות בהם סדר ללא הצלחה מרובה, מוצא עצמו מול שתי סיטואציות מפתיעות: אל חייו המקצועיים היבשים מזדמן תיק משמעותי, והוא מתמנה לסנגור של איש המאפיה הנאפוליטנית. מטבע הדברים, הדבר מוביל להרפתקה משפטית מסוכנת, אשר וינצ'נצו מתאר בכנות, תוך עמידה על הניואנסים הקטנים ביותר. אם עד כה הוא רק עשה עצמו עורך דין, ובילה את ימיו בעיקר בלעשות כאילו, כעת עליו להתמודד עם כוחות גדולים ומאיימים, אשר נדמים לא פעם כמגוחכים, נוכח התעקשותו לדון בכל פסיק של התרחשות.
הסיטואציה השנייה קשורה לחייו הפרטיים: וינצ'נצו, כאמור, הוא גרוש ממורמר, אבל במפתיע,
עורכת הדין היפה, אלסנדרה דה פרסיאנו, שהיא מה שמכונה "לא בליגה שלו", מוצאת בו עניין, והשניים פוצחים במערכת יחסים גדושת אמוציות. ניתן לקרוא את החלקים הללו שברומן, הקשורים לזוגיות החדשה, כמצג קומי ואבסורדי של מערכות יחסים. בעוד וודי אלן חופר בתהומות הרגש שנמצאת במצב של אהבה או זוגיות, אזי דה סילבה מקצין את המהלך הזה כמעט עד לכדי פארסה. באופן מפתיע משהו, אין בכך הפחתה של הערך הספרותי. המהימנות של הטקסט, כמו גם ההזדהות של הקוראים, נשמרות לכל אורך הרומן, חרף ההקצנה והניתוח האובססיבי של המספר את ההתרחשויות.
"לא הבנתי כלום" הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל הוא ספר מבדר, מצחיק וחכם עד מאוד. ספר שאינו מבקש תיקון לגיבור שלו, אלא מציג בצורה מעניינת וקומית את ההווי הפרטי של הגיבור, לצד תובנות אוניברסליות המנוסחות היטב, דווקא מתוך הסרבול המסוים אשר הולם את המבע של וינצ'נצו.
ועוד הערה: רבות עוסקים בספרות איכותיות אל מול ספרות פופולרית. לטעמי "לא הבנתי כלום" הוא דוגמא מצוינת לספר שניתן לשייכו לקטגוריה השנייה מבלי להמעיט מערכו הספרותי והחוויתי. דה סילבה מציג כתיבה טובה ורהוטה, קול מספר משכנע, סיפור מעניין ומבדר, ועושה זאת ללא גרם של יומרה. הפשטות הזאת, לכאורה, היא שהופכת את הספר למהנה כל כך.
"לא הבנתי כלום", מאת דייגו דה סילבה. מאיטלקית: מונה גודאר. הוצאת מטר. 295 עמ'.
