ג'יימס מארש: במדינה לחוצה יש סרטים מעניינים
הבמאי הדוקומנטרי הבריטי זוכה האוסקר ג'יימס מארש מגיע לישראל - מדינה בה ניתן למצוא לטענתו יצירות ראויות על רקע המצב באיזור. "אני מקפיד על מבנה דרמטי, ממש כמו בסרט עלילתי", הוא אומר בראיון לרגל סרטו החדש "מחול הצללים"
אחד הסרטים הבולטים בפסטיבל הקולנוע הבריטי שנערך בימים אלה בסינמטקים הוא "מחול צללים" ("Shadow Dancer") של הבמאי זוכה האוסקר, ג'יימס מארש. זהו מותחן שמתרחש על רקע השיחות שהובילו לסיום השליטה הבריטית בצפון אירלנד, והגיבורה שלו היא פעילה צעירה ב-IRA ואם חד הורית, הנסחטת לשמש כמשת"פית של המודיעין הבריטי.
הטריילר של "מחול הצללים"
עיקר פרסומו של מארש, יליד אנגליה, בא לו בזכות צמד עבודותיו התיעודיות, "איש על חבל" (2008), שזכה באוסקר לסרט התיעודי המצטיין, ו"פרויקט נים" (2011). בסרט הראשון הוא הביא את סיפורו הלא יאמן של הלוליין הצרפתי פיליפ פטי, שבשנת 1974, רגע לפני חנוכת מרכז הסחר העולמי, התהלך בין שמיים וארץ בין שני מגדלי התאומים.
הסרט השני גולל את המעשה המדהים לא פחות בשימפנזה שנקרא בשם נים צ'ימפסקי וגדל בקרב משפחות מאמצות כתינוק אדם לכל דבר ועניין. רגע לפני שהוא נוחת בארץ, כאורח הפסטיבל הבריטי (סדנת האמן שלו תתקיים ביום רביעי בסינמטק תל אביב), התפנה מארש לראיון טלפוני על תיעוד, בדיון ומה שביניהם.
"יש לי כלל חוק או עיקרון מארגן", מציין מארש, שיגיע ארצה ביוזמת המועצה הבריטית. "אם סיפור נשמע לגמרי לא אמין אך הוא נכון, צריך לעשותו כתיעודי. אם 'איש על חבל' ו'פרויקט נים' היו סרטים בדיוניים, איש לא היה מאמין להם. כשאני עובד על סרט תיעודי, אני בוחר בזה שמביא את הסיפור הכי מופרך שאפשר להעלות על הדעת".
סולמות וחבלים
את "איש על חבל" בנה מארש כמותחן שוד נוסח "אושן 11", העוקב אחר מהלכיה של ה"כנופיה" שהתקבצה סביב פטי בתכנון הפריצה אל מגדלי התאומים, שבנייתם זה עתה הסתיימה. הסרט כלל שחזורים מבוימים של ההכנות לפעלול המסעיר, וחשיבותו בעצם האריגה של קונבנציות המזוהות עם ז'אנרים פופולאריים של הקולנוע הבדיוני אל תחומי הסרט התיעודי.
הטריילר של "איש על חבל"
"זה היה, קודם כל, אילוץ שנבע מהעובדה שלא היו לנו חומרי ארכיון של ההליכה עצמה", מסביר מארש. "קיוויתי שאנשים אכן יתייחסו אל זה כמו לסרט על שוד בנק או סדרות משטרה. למזלנו, בזמן הצילומים עמד לרשותנו הבניין הראשון שהלך ונבנה ב'גראונד זירו' אחרי הפיגועים. כך נוצרה זיקה בין מהלך צילומי הסרט לפעולת הגרילה של פטי".
אתם עדיין בקשר?
"תראה, שיתוף הפעולה עם פטי במהלך הצילומים לא היה נוח. אבל אחרי שהסרט יצא והצליח, הוא זכה בזכותו להרבה קרדיט, וזה הביא אותו בסופו של דבר לאהוב את הסרט ולתמוך בו, ונותרנו בקשר. מאז הוא ממשיך ללכת, אך ההליכה בין מגדלי התאומים היתה הפעולה הבלתי חוקית האחרונה שלו. הוא עדיין מנסה לאתגר את עצמו בהליכה במקומות בלתי רגילים, אך זה נעשה יותר קשה היום".
כבר בסרט הקולנוע הראשון שלו, "Wisconsin Death Trip", משנת 1999 בלטה נטייתו של מארש לבחון את הגבולות בין תיעוד ובדיון. מארש מספר כי הסרט (אותו הוא עצמו מחשיב כתיעודי),
התבסס על ספר בשם זה שיצא כעבודת דוקטורט בשנות ה-70. המחבר, מייקל לסי, כתב אותו בעקבות אוסף תמונות שצולמו בשלהי המאה ה-19, ובה הונצחו דיוקנותיהם של אנשים מתים שחיו בעיירה בלאק ריבר פולס שבוויסקונסין.
לסי שילב בספרו ידיעות עיתונאיות מהתקופה שהיו קשורות לאנשים שבתצלומים. רובם, כמסתבר, יצאו מדעתם, ואחוז מקרי הרצח, ההתאבדות וההצתה בכפר הארורים הנ"ל הרקיע שחקים. חלק ניכר מתושבי המקום מצא עצמו כלוא בבית חולים פסיכיאטרי. על בסיס התצלומים והדיווחים העיתונאיים עיצב מארש שחזורים של כמה מהפשעים המתוארים בספר – מצולמים בשחור-לבן מהוה, בסדרה של "תמונות חיות" ואילמות.
"פרסמתי מודעות בעיתונות המקומית לאנשים שישתתפו בסרט, ובחרתי באנשים שהיו דומים לדמויות שבתצלומים", מפרט מארש. "רציתי ליצור סרט שייצוק חיים בתמונות דוממות, קצת באופן שמזכיר את מה שקן בארנס עושה בסדרות התיעודיות שלו. התוצאה היא עיבוד של הספר, כמו גם התבוננות בעיירה מאה שנים לאחר ההתרחשויות. זה סרט שלימד אותי איך להשתמש בדימויים ממשיים באופן אקספרסיבי".
דוקומנטרי דרמטי
סרטו החדש, כאמור, הוא מותחן פוליטי בכיכובם של אנדראה רייסבורו וקלייב אוון. מארש מתאר אותו כ"סרט ריגול שמתרחש בבית", שכן הגיבורה שלו נסחטת לספק מידע על אחיה החברים במחתרת האירית, אחרי שאיש השירות החשאי הבריטי מאיים עליה שתיאלץ להיפרד מבנה הקטן.
האם העשייה הדוקומנטרית משפיעה על האופן שבו הוא מביים את סרטיו העלילתיים, ולהיפך? "לחלוטין", מאשר מארש. "סרטיי התיעודיים כוללים שחזורים דרמטיים, וכך מצאתי את השפה שהשתמשתי בה בשלושת סרטיי העלילתיים. גם אל סרטיי התיעודיים אני מתייחס כסיפורים דרמטיים הנבנים על בסיס אירועים אמיתיים. גם בהם אני מקפיד על המבנה הדרמטי, ממש כמו בסרט עלילתי. אני לא עושה סרטים שבהם המצלמה פשוט מתצפתת על ההתרחשות".
"פרויקט נים". שימפנזה מדבר
ההיבט הזה בולט במיוחד באחת הסצינות הראשונות של "מחול צללים", בו עוקבת המצלמה בפרטנות אחר הגיבורה כאשר היא מטמינה מטען חבלה באחת מתחנות הרכבת התחתית של לונדון, ואז חומקת אל מעבה המנהרות בדרכה החוצה.
"זו סצינה שצילמנו מבלי שהיתה לנו שליטה אמיתית על מה שיתרחש", אומר מארש. "היינו צוות קטן במנהרות הרכבת התחתית של צ'רינג קרוס, ואף שהשחקנית ידעה לאן היא אמורה ללכת, היינו צריכים לתמרן בתוך הפעילות בתחנה עצמה. לא יכולנו לאפשר לעצמנו לעצור את תנועת הרכבת התחתית לצרכי הצילומים".
הסרט מבוסס על ספר מאת העיתונאי טום ברדבורי שסיקר את המאבק בצפון אירלנד, ואף שהדמויות בו אינן אמיתיות, הן נכתבו בהשראת סיפוריהם של חברי ה-IRA, שהפכו למשת"פים.
מארש מספר שנמשך בעיקר אל הפסיכולוגיה האוניברסלית שמציע הסיפור, של בגידה בבני משפחתך, ולא אל המורכבות הפוליטית.
כאשר אני מציין באוזניו את הרלוונטיות של הסרט לסיפוריהם של משת"פים פלסטינים, הוא מאשר שזו אכן אחת הסיבות שגרמו לו לרצות לבוא לישראל ולהראות אותו פה. חוץ מזה, הוא מקפיד לציין בסיום שיחתנו, "כשמדינה נתונה תחת לחץ, מוצאים בה סרטים מעניינים. ראיתי לאחרונה את 'שומרי הסף', וזו היתה חוויה מפכחת. בישראל עושים יצירה דוקומנטרית מרתקת, ולכן מעניין אותי להגיע".
