מסורת, פרנויה יהודית ואנה פרנק

זה ידוע אקסיומטית שאנו הישראלים רגילים ומכורים להתעסקות אובססיבית בעצמנו - וגם באתוסים שלנו, בפצעים השותתים ובשאלת הלאומיות. לא רק אנחנו. ולא רק ספרות. זוהי מהותה של האמנות: כוורת רוחשת שאמורה לזמזם מכל קצות הקיום הלאומי, וגם מתחתיו וגם כנגדו. אם כי גם אנחנו, כמו אחרים, זקוקים מדי פעם לקול מבחוץ, לא במובן של מבוגר אחראי, אלא מישהו שיציב לנו את המראה הזו מול הפנים, שאנו יודעים שהיא קיימת, אך לפעמים חולפים לידה וקצת חוששים מלהביט בה.

בסיפור הראשון הנושא את שם הקובץ, אנגלנדר כותב על חרדים ועל הבעיות שלהם אל מול המודרניות ואל מול עצמם ועברם הלא חרדי. זוג חרדי נפגש עם זוג חילוני, ולקראת סוף המפגש, כולם עורכים מעין תרגיל סימולציה לראות מי מבין הקרובים והשכנים יציל אותם כששואה שנייה תגיח על סף הדלת.

יש בסיפור משהו שמרגיש מעט לא אותנטי, אבל יחד עם זאת איזו עוצמה דיאלוגית, וכמובן אלמנטים קלאסיים של סיפור קצר "לפי הספר", כשהזוג שבא לבקר בעצם גורם לזוג המארח לראות את חייו מעט אחרת. אבל בעיקר יש פרנויה יהודית, נושא חביב מאוד על אנגלנדר, אותו הוא פיתח בסיפור זה לכדי מחלת נפש זוגית, שסוחפת את הנפשות הפועלות עד כמעט כלות.

קובץ הסיפורים של נתן אנגלנדר. תוכן מוכר באריזה חדשה

בסיפור השני, "גבעות תאומות", שכמו הראשון הוא עוד ניסיון מודע או לא מודע להציב את אותה מראה, הוא מתאר את חייה של מתנחלת שהיא מעין איוב מודרני נשי, שכל הצרות נוחתות עליה. בגלל שלילה אחד לפני המון השנים - כשהגבעות היו רק גבעות, ולא עיר התנחלותית שוקקת - היא עשתה איזו עסקה ספק פגנית כדי להציל את תינוקת שכנתה, אך פתאום כאישה בזכות עצמה היא רוצה את התינוקת הזאת שתהיה לה לבת. 

יש מן האירוניה בעובדה שדווקא אסף גברון תרגם את הסיפור, נוכח הרומן האחרון שלו "הגבעה". הייתי ממליץ לאנגלנדר לקרוא את הרומן הגברוני כדי להיווכח איך אפשר לעשות זאת נכון, ואיך אפשר להביא ערך מוסף ליצירה ספרותית, ולא להשתעבד לסטריאוטיפי.

אך גם כשהנושאים כבר טחונים ולא מחדשים, כמו במקרה הנ"ל, עדיין יש משהו בכתיבה של אנגלנדר שמצליח לא לשעמם לרגע. יש לו יכולת דרמטית אינהרנטית וכתיבה בהירה וצלולה, וזה הכוח שלו. הוא תמציתי ומזוקק, ומביא אל הסיפור רק את מה שצריך, ולא מילה אחת מעבר לכך. מצד שני, לא פעם הוא "מסבירני" מדי. דווקא סיפור הנושא הוא לא דוגמה מיטבית לכך, אבל רוב הסיפורים תמיד ברורים, כמעט שקופים, וכמעט נטולי מסתורין.

להציץ ליהודים

"פיפ שואו" הוא הדוגמה הבולטת לכך, סיפור של יהודי שמגיע ל"פיפ שואו", ותוך כדי שהוא מכניס אסימונים, מתגלים בפניו הרבי שלו, אמא שלו וכדומה, כהולוגרמות נפשיות ייצוגיות - איתן הוא מנהל דיאלוגים נוטפי כאב על אשמה יהודית, על מצפון, על חזרה בתשובה, ועל הדרך בה צריך לחיות בעולם הזה. כל הסיפור הזה הוא מילולי וחשוף מדי, עד כדי כך שהקורא עלול לאבד בו עניין מהר מאוד.

יחד עם זאת, ישנו סיפור אחד בקובץ הזה שמתרומם מעל כולם, ומהווה את הסיבה

ששווה בעטיה לקחת אותו לידיים, והוא: "כל מה שאני יודע על המשפחה שלי מהצד של אמא". מבחינה מבנית הסיפור עשוי אחרת מכל אלו שלצדיו בקובץ, ועשוי בצורת פסקאות קצרות ממוספרות, שכביכול נועדו לתת לעלילה מבניות חזקה יותר. אבל זוהי רק תרמית. המספרים בעצם משמשים עוגנים עבור אלגנלנדר לכתוב מסכת מופרעת, אסוציאטיבית ומלאת דמיון ודיוק על פרידה מאהובה בוסנית, על זיכרון משפחתי, ועל הווי, מסורת ופרנויה יהודית - כל התמות שהוא כל כך אוהב להתעסק בהן, ומקבלות כאן ממד אחר וייחודי.

בסיפור הזה של אנגלנדר אין דבר מיותר, להיפך. יש תחושה כי הוא אפילו מסתיים מוקדם מדי. מתחיל ב"מבט מצלמתי" של הכותב על עצמו, ומערבל את הזמנים הכרונולוגיים ביחסיו עם אהובתו, כשאנו כקוראים, חווים גם את הקשר שהיה ביניהם, וגם את הפרידה. בשביל הסיפור הזה, היה שווה לקרוא בקובץ.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", מאת נתן אנגלנדר. מאנגלית: אסף גברון ואתגר קרת. הוצאת כתר ומטר. 221 עמ'.