שחקנים שנותנים את הקול: כשהכוכבים שרים

יו ג'קמן, ראסל קרואו, אן הת'אוויי, אמנדה סייפריד, סשה בארון כהן ועוד רבים הסכימו לככב בגרסה הקולנועית של "עלובי החיים" שביים טום הופר. למרות שהכישורים המוזיקליים של כמה מהשחקנים המהוללים האלה מוטלים בספק, המיוזיקל זוכה לשבחים רבים - וגם להצלחה קופתית. זה ששחקניו מזייפים מפעם לפעם אפילו מעניק לו חן מסויים. בכל זאת, הם אולי למדו לשיר בבית הספר - אבל זמרים הם לא. 

המעבר בין משחק לשירה ולהיפך אינו יוצא דופן בקולנוע העולמי, אך בדרך כלל אלו הזמרים שעושים את הקפיצה לקולנוע: אלביס פרסלי, פרנק סינטרה, וויל סמית', וויטני יוסטון, פרנק סינטרה, טינה טרנר, אמינם, מארק וולברג, שר, ביונסה ועוד הפגינו יכולת דרמטית לא מבוטלת, אולם המעבר מהצד השני - קצת יותר נדיר. אולי כי שיר דורש כישרון טבעי, בעוד שמשחק ניתן ללמוד. ובכל זאת, יש כמה שניסו - חלקם הצליחו, חלקם נכשלו. אנחנו נראה לכם גם וגם.

השיר "Luck Be a Lady" מזוהה בעיקר עם הביצוע של פרנק סינטרה מ-1965, אולם עשר שנים לפני כן, היה זה דווקא מרלון ברנדו הצעיר ששר אותו. זה קרה במיוזיקל "Guys and Dolls":

כשמאזינים ל-"Moon River", הזיקה הראשונה שעולה איפשהו בין האוזניים למוח היא הביצוע של אנדי וויליאמס, שזכורה מעל במת האוסקר ב-1961 ואילך. מדובר בשיר קאנוני, אולם הביצוע הראשון שלו התרחש על המסך, בסרט "ארוחת בוקר בטיפאני", מפיה של אודרי הפבורן. בעקבות הופעה מוזיקלית זו של השחקנית הנערצת, זכה המלחין הנרי מנסיני בפסלון זהב על הפסקול שעיצב, ועל כתיבת שיר זה:

ב-1968 הזמין הבמאי ג'ושוע לוגן את קלינט איסטווד הצעיר ולי מרווין המזדקן להופיע במערבון המוזיקלי שלו, "Paint Your Wagon". שני הכוכבים ידעו דבר או שניים בלשלוף אקדחים ולשגר משפטים קצרים ומונוטוניים, אלא שבמקרה זה הם נדרשו גם לשיר. מפתיע, אבל השניים עושים עבודתם באופן מתקבל על הדעת - ואף הוציאו אי.פי משותף. מרווין עם שיר השיירה שלו "Wandrin' Star", ואיסטווד שדיבר ושר לעצים עם "Talk To The Trees": 

בן דורו של איסטווד, ג'ק ניקולסון, נשמע בדרך כלל על המסך בקולו השטני והצרוד לעתים - לא חומר לזימרה קולחת. אחרי הבעיות שהיו לו על הסט עם אוליבר ריד, זה הדבר האחרון שפיט טאונסנד היה צריך, כששמע על ליהוקו של ניקולסון לתפקיד הרופא במיוזיקל "טומי" (1975) שכתב. אולם האודישן היה מוצלח, וכך נסללה דרכו לשורות המקהלה באופרת הרוק הקולנועית המופלאה. הוא מוכיח זאת בביצוע לשיר "Go To The Mirror":

משהו רע קרה לקול של ניקולסון בהתגלות מוזיקלית נוספת שלו לאוזניה הנחרדות של מריל סטריפ ב"צביטה בלב" (1986) של מייק ניקולס. האחרון פיצה את סטריפ ב-1990 עם הופעה משלה ככוכבת המסוממת והמדוכדכת סוזן וייל (בת דמותה של קארי פישר, שכתבה את התסריט), והיא אכן נשמעת כך על הבמה החשוכה עם השיר "Checkin out". כ-18 שנה לאחר מכן, סטריפ נשמעה עולצת קצת יותר, לצדו של פירס ברוסנאן בגרסה של פילידה לויד למחזמר "מאמה-מיה": 

במיוזיקל זוכה האוסקר "שיקגו" (2002) השתלבו שחקנים בעלי רקע בשירה כקת'רין זיטה ג'ונס (זוכת פרס שחקנית המשנה) וריצ'רד גיר. אולם דווקא מי שגילמה את הגיבורה רוקסי הארט, רנה זלווגר הסימפטית, היתה חסרת רקע כזמרת. למרות זאת, רוב מרשל גייס אותה לפרויקט. היא אמנם לא זכתה בפסלון מוזהב על הופעתה, אך חיממה לבבות רבים: 

בניגוד לזלוויגר, לדניאל דיי לואיס לא חסרים פסלונים מוזהבים אחרי הזכיות באוסקר על "כף רגלי השמאלית" ו"זה ייגמר בדם", ואליהן תצטרף ככל הנראה עוד אחת בקרוב על תפקידו ב"לינקולן". כך שאפשר להבין מדוע הוא יכול להרשות לעצמו להשתטות מדי פעם, כמו במיוזיקל "תשע" (2009) של אותו רוב מרשל. דיי לואיס מגלם את הבמאי המתוסכל גואידו קונטיני, ופה אתם יכולים לשמוע אותו שר את שירו: 

עם כל הכבוד ליו ג'קמן ולקולו הערב ב"עלובי החיים", בטקס האוסקר הקרוב יהיה זה דווקא חואקין פיניקס שיהווה את האיום הגדול ביותר - גם אם לא ממשי - על זכייתו של דיי לואיס בקטגוריית השחקן הטוב. הוא מועמד על תפקידו כנווד מטורלל שנשבה בקסמי כת סיינטולוגית-סטייל, ב"המאסטר" של פול תומאס אנדרסון. ב-2005 הוא הרשים בביצועים לשירי ג'וני קאש אותו גילם ב-"Walk The Line".

הבמאי פי.טי אנדרסון, שהתכבד בנוכחותם של דיי לואיס ופיניקס בסרטיו, נתן במה קולית בלתי נשכחת לאנסמבל המרשים של יצירת המופת שלו "מגנוליה". מה שמתחיל עם איימי מאן בשירה "Wise Up" ממשיך כרגע התעלות מוזיקלי מרגש, לו תורמים מקולם מליסה ווטרס, ג'ון סי ריילי, פיליפ בייקר הול, וויליאם ה. מייסי, פיליפ סימור הופמן, ג'ייסון רוברדס, ג'וליאן מור, ולא תאמינו - אפילו טום קרוז:

טום קרוז ראה כי טוב והגביר את הקצב ב"רוק לנצח" - מיוזיקל רוק בועט, בו הוא מגלם את סטייסי ג'קס, רוקר מזדקן. וכך הוא מבצע שלל בלדות רוק מבית Foreigner ודף לפארד. האמת, השחקן בן ה-50 די מרשים. בזכות השרירים המעוצבים, וגם בגלל מיתרי הגרון שמצליחים לעמוד בעומס גם בשיר "Pour Some Sugar On Me" של דף לפארד. אפילו סולן הלהקה ג'ו אליוט שיבח: 

בעצם, אולי התפקידים המוזיקליים המאוחרים של קרוז לא כאלה מפתיעים. הרי כבר כחתיך בן עשרים פלוס הוא הבליח עם ביצוע לשיר "You've Lost That Loving Feeling" ב"אהבה בשחקים". בכלל, לא מעט שחקנים צעירים טובי מראה נהנים מהאפשרות לגלם מוזיקאים ולתת את הכל בקול. אית'ן הוק עשה זאת כרוקר צעיר ומבולבל ב"מציאות נושכת" (1994) עם שירו "I'm Nuthin'".

ויש כאלה, יומרניים אף יותר, שלוקחים על עצמם את גילומם של גדולי המוזיקאים בכל הזמנים - עם כל המשתמע ונשמע מכך. אם סשה בארון כהן חושב שלשיר ב"עלובי החיים" היה קשה, שימתין לסרט הביוגרפי על פרדי מרקורי, בו הוא עתיד לגלם את הדמות הראשית. הוא יכול ללמוד דבר אחד או שניים מהופעתו של ג'יימי פוקס כריי צ'ארלס בסרט "ריי" (2004), ובוודאי מוואל קילמר, שבאומץ רב ובדמיון חזותי וקולי מרשים הצליח להחיות את ג'ים מוריסון על המסך בסרטו של אוליבר סטון "הדלתות": 

ומצד שני, יש גם כאלה שלא ממש מצליחים. דניס קווייד ממש התחנן לג'רי לי לואיס שייתן לו לבצע את שיריו ב"סקס, אהבה, ורוקנרול" מ-1989, בו גילם את דמותו של המוזיקאי ההיפראקטיבי. "אתה לא יודע לשיר כמוני", אמר לואיס. "אתה לא יודע לשחק כמוני", התחצף קווייד, ונשאר עם הליפסינג. בסרט "ג'ורג'יה" (1995) ג'ניפר ג'ייסון לי לא ממש מרשימה בדמותה של הזמרת סיידי פלוד, אך נניח לה, כיוון שהדמות אמורה להיות מעורערת וסובלת מהרס עצמי.

ג'וליה רוברטס לא יכולה להסתתר מאחורי תירוץ דומה ב"כולם אומרים אני אוהב אותך" של וודי אלן מ-1996, ובשירה "All My Life" הזיופים נחשפים. היא יכולה להתנחם בכך שהזיופים שלה מחווירים ביחס לאלו של צ'ארלס דרנינג המנוח ב"בית הקטן והטוב בטקסס" (1982), ואם הוא היה יכול לטעון שהנוכחות של דולי פרטון עשתה אותו לפחות מוצלח, מה יגיד סילבסטר סטאלון, שפשוט עושה מעצמו צחוק - ולא בטוח שבכוונת תחילה - בסרטו "ריינסטון" מ-1984. להלן דוגמית מההתבזות הקולית הלא קוּלית שלו: 

על הצד השני של סקאלת הכישרון המוזיקלי - יש שיגידו גם הדרמטי - נמצא ג'ף ברידג'ס, שב-2009 הפתיע רבים עם הופעתו כזמר קאנטרי דועך בסרט "לב לא שפוי" (עליה זכה באוסקר). מתוך הדמות השברירית בקעו ניגונים וקולות יפים ורגישים, לעתים מחוספסים, ובעקבותיו אף הקליט אלבום, "ג'ף ברידג'ס" שמו, שיצא ב-2011 וגרף שבחים. היה זה אלבום שני לשחקן המוערך, אחרי "Be Here Soon" מ-2000.

ברידג'ס הפגין את כישרונו המוזיקלי עשרים שנה לפני "לב לא שפוי", כאחד משני חברי ההרכב "נערי בייקר המופלאים" (את השני גילם אחיו, בו ברידג'ס). אולם במקרה של הסרט ההוא מ-1989, ברידג'ס נדרש לפנות את הבמה לזמרת שכבשה את המסך ואת הרמקולים - הלא היא השחקנית מישל פייפר. מי שלא התהפנט מיופיה, נסחף בעקבותיה אל השירים שביצעה בדיוק מהמם: 

מעריציה האדוקים של פייפר לא היו מופתעים, שב-1982 כיכבה ב"גריז 2" לצד מקסוול

קולפילד - היה זה סרט ההמשך למיוזיקל הפופולארי "גריז", שיצא ארבע שנים לפני כן והעלה לגדולה את הזמרת אוליביה ניוטון ג'ון כשחקנית, ואת השחקן ג'ון טרבולטה כזמר. הדואטים של השניים קיבלו מעמד על-זמני, ולרגע היה נראה כי טרבולטה יכול לשיר טוב לפחות כמו בארי גיב וחבריו מהפסקול של "שיגעון המוזיקה" (1977). אגב, טרבולטה הופיע ב-2007 במיוזיקל "היירספריי" לצד פייפר - איחוד גריזי שמנוני.

שיתופי פעולה מוזיקליים למכביר יש גם ב"דואטס" (2000) שביים ברוס פלטרו, אביה של גווינת פלטרו. היה זה סרטו האחרון של הבמאי, שהלך לעולמו ב-2002, ובו הגשים לבתו חלום כנערת קריוקי מוכשרת, שלוקחת את המיקרופון אל הבמה, ושרה בלי עזרה ומסכים עם ליריקס וכדורים קופצים. וכמוה גם פול ג'יאמטי, מריה בלו, סקוט ספידמן, אנג'י דיקנסון, מאיה רודולף (אשתו של פול תומאס אנדרסון, דרך אגב) מצטרפים לחינגת קריוקי שלמה:

על הכל מנצח יואי לואיס, המוכר כסולן להקת "יואי לואיס והניוז". פה הוא מגלם זמר שנע מתחרות קריוקי לתחרות קריוקי, ובדרך הוא מגלה את בתו האבודה (בגילומה של פלטרו). ביחד הם בלתי מנוצחים, וגם לחוד. במקרה של המוזיקאי הוותיק זה לא מפתיע, במקרה של השחקנית החביבה, ששרה היטב את "Bette Davis Eyes", דווקא כן.