אין סיבה למסיבה
על שולחן יו"ר הכנסת מחכה לה ארוחת ארבע מרהיבה כשכמעט מיליון ילדים בישראל לא זכו לביטחון תזונתי. חברי הכנסת בוחרים להתעלם מהתמונה הגדולה: שום אירוע לא יהיה כאן חגיגי באמת
לא יעזור לנו כלום, שום אירוע טקסי מתוכנן לעולם לא יהיה כאן חגיגי באמת: תמיד יראו את התפרים בין הכוונות הטובות של המארגנים והמציאות שבה מישהו שכח לסגור מיקרופונים. תמיד יישבו מכובדים זה ליד זה ויחייכו קצת יותר מדי ובעצם לא יידעו מה לכל הרוחות עושים בין סוף הפוטו אופ לתחילת האירוע. תמיד מישהו יירדם, ומצלמה שאין בה רחמים תתרגם את עייפותו לחוסר כבוד למעמד.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
ברקע פרסומי התקיפה: כיפת ברזל שלישית בצפון
החשד לאונס הילדה: נחקרת "נדרה נדר לשתוק"
ואולי מפני שהייתה מחאה חברתית ומתוכה צמחו קבוצות ואזרחים שאכפת להם מה קורה בכנסת ומה עושים נבחריהם בין תלוש משכורת שמנמן למשנהו, דווקא החג הזה והיום הזה נדמים צורמים במיוחד.
ראשיהם של שלוש מתוך ארבע המפלגות הגדולות בכנסת הם אנשים עשירים, וכששמעון פרס, אנרגטי ואלגנטי מתמיד, מפציר בהם "שתגשרו על הפער בין יודעי השפע לנפגעי המחסור... אין להשלים עם המציאות שבה 900 אלף ילדים מקופחים במזון ורבבות מקופחים בהשכלה", מישהו מקשיב לו? וכשהוא שמח לראות את "הצעירים והחדשים שהם בהחלט מרשימים", האם טרח להתרשם מהיצמדותם המופתית, העדרית והמבוהלת לדפי מסרים מיום שנבחרו?
"צעירים נבחרו, משוחררים מכבלי העבר ובעלי כנף להמראה מחודשת", קורא האיש האופטימי שהוא נשיאנו מן הדף, אבל אין דבר רחוק מן המציאות יותר מזה: בעלי דילים נבחרו. חברים-של נבחרו. מי בהוראת רבנים ומי בגחמת יו"ר, מי בוועדה מסדרת או בכנס קטן של צירים, מי בלי נשים בכלל ומי עם נשים לקישוט או נשים כמיעוט: גילם של חברי הכנסת, העובדה שהם חדשים או רעננים או לא מוכרים אינם ערובה לטיב פעילותם בה, ולבד מן העובדה שאינם מודעים די הצורך לנוכחות מצלמות, אי אפשר לומר עליהם דבר. רק לייעץ: יש מצלמות. הן ינציחו מה שתרצו וגם מה שלא. ראו, הוזהרתם.
לא נרשה גזענות במדינתנו, קורא הנשיא, ואולי הוא מאמין בכך: זה לא מספיק כדי שמירי רגב ואריה דרעי, עדי קול ויואל רזבוזוב וחבר הכנסת שיושב ליד אחמד טיבי אבל אנחנו לא מזהים אותו בגלל הגזענות, יפסיקו לרגע את הצחקוקים והדיבורים וההתלחשויות שלהם. זה לא מספיק כדי שעמיר פרץ יתעורר. הוא מנקר עכשיו. מחר זה יהיה בעוכריו.
מתגרדים וזעים באי נוחות, פוכרים אצבעות ידיים ומיטיבים עניבות, שקועים במבט הזה שאדם שולח אל עבר חיקו, כשכולנו יודעים שיש בחיק טלפון והוא מעניין יותר מכל טקס: אפילו נימוסים
בסיסיים קשה לקיים כאן, לא כל שכן טקס. או שיש לנו עניין עם הפרעת קשב וריכוז לאומית.
ואיך, איך אפשר עוד לתרץ את הפער הנורא בין הטקס במשכן לבין החיים מחוצה לו? על שולחנו של יושב ראש הכנסת, באמת לא ברור למה, מחכה (למי?) ארוחת ארבע מרהיבה. עוגות יש בה, חתוכות ומסודרות יפה, ומגש גדול גדול וגדוש בפירות. ענבים שלא בעונתם מנצנצים מתוכו בשחור מפתה. רבעי אננס, הפרי היקר ביותר אצל הירקן, מושלמים ביופיים, מעטרים את המגש מכל עבריו. כמעט מיליון מן הילדים בישראל עדיין לא זכו לביטחון תזונתי. אלוהים, ששמו הוזכר בטקס הזה פעמים רבות, נמצא בפרטים הקטנים. חברי הכנסת, כפי שהוכח היטב בקדנציה הקודמת, בוחרים להתעלם גם מן התמונה הגדולה.
לפנייה לכתב/ת 
