נשירה, דיכאון וכאב ראש: יעל מתחילה כימותרפיה

ביום ובשעה המיועדים הגעתי לקבל את הטיפול הכימותרפי הראשון. לכסנתי מבט שמאלה, לאולם שבו יושבים החולים המבצעים דיאליזה, ופונה ימינה למרפאת "טרום דיאליזה". כמה נאה ומעודד. כלומר, דעי לאן תגיעי מכאן, לא תוכלי להתחמק. ניערתי מראשי את המחשבות השליליות. באתי להילחם.

במרפאת טרום דיאליזה אין כורסה פנויה לקבל בה טיפול כימותרפי, לכן הושיבו אותי על כיסא בחדרו של ד"ר ק. הבטתי בשקית הנוזל השקוף, בצינור הנמשך ממנה לתוך ורידי ובטיפות הרעילות הנמסכות אט-אט בדמי, ודמיינתי איך הן מגיעות למוח העצם שלי ומחסלות את התאים שמייצרים את הנוגדנים שקמו על כליותיי לכלותן. תנומה נפלה עליי וראשי הוטל על שולחנו של הדוקטור.

הטורים הקודמים של יעל גליל :

• "כמה זמן חיים עם זה?"; יעל מקבלת אבחנה קשה
  
• דמעות אשמה: המחלה הקשה של יעל עברה לתינוקת
  

• כישלון ההילר: 'חוזרת לרופא עם הזנב בין הרגליים'

• יעל רוצה עוד ילד - אבל הרופא מחייב כימותרפיה

   

  
  

"כימותרפיה זה לא סוכריות"

התעוררתי כשנכנסה לחדר תכשיטנית שהציעה למכירה את מרכולתה. מראה התכשיטים הנוצצים הזכיר לי את קיומו של העולם שמעבר לכתליו הקודרים של המקום שבו אני נמצאת. היא עזרה לי לבחור זוג עגילים גדולים ותלויים, כאלו שמעולם לא העזתי לענוד קודם (וגם לא אחרי כן), ושמחתי בהם. 

יצאתי מהמרפאה בצעד מתנודד, סחוטה, פרועת שיער ואפורת פנים, אבל עם זוג עגילי ענק מוזהבים מיטלטלים על תנוכי אוזניי.

האחות הסבירה שהיא הוסיפה לכימותרפיה תרופה מונעת הקאות, ואכן לא הקאתי לאחר הטיפולים, אבל משהו משונה קרה לחוש הטעם שלי. כל המשקאות מרים לי ולכל המאכלים טעם לוואי מתכתי. זה הטריף אותי. מאסתי במזון ובשתייה. גרועה לא פחות מכך תחושת החולשה והלאות, כאילו משקולות בלתי נראות קשורות לכל איבריי. ד"ר ק' אמר שככה זה ואין מה לעשות, "זה לא סוכריות מה שאת מקבלת".

אני קמה בבוקר, ממלאת את מטלותיי כאמא וכסטודנטית ומחשבת את קץ היום לאחור. מתי אוכל לסיים את חובותיי ולהצטנף שוב במיטה? אחרי העבודה אני אוספת את ע' שלי מהפעוטון, נותנת לה משהו לאכול ונכנסת למיטה לישון. זה כל מה שאני רוצה. אין לי כוח ואין לי סבלנות לכלום. ע' משחקת על השטיח ליד המיטה. אני מסתכלת על בבת עיני ושומעת אותה גוערת בבובה: "ניקית, די שקט!" הלב שלי נקרע. ברגע זה הבנתי שכך אי אפשר להמשיך. 

אספתי את עצמי ואותה אל חיקי, נשקתי לה וחייגתי אל הפסיכיאטר כדי לקבוע תור דחוף. הוא התפלא איך לא הגעתי קודם ורשם לי כדורים שנטלתי למרות התנגדות הנפרולוג. כעבור שלושה שבועות הצלחתי להרים את עצמי מהקרשים ואפילו להגיש בזמן הצעת מחקר לדוקטורט.

קבעה תור דחוף לפסיכיאטר. יעל גליל טרם גילוי המחלה(צילום: אלון גליל)

בוכה מול חברות בהריון

גם חברותיי נכנסו ויצאו בתקופה זו מבתי חולים. כל זוגות חברינו נמצאו תוך כדי ובין הריונות. ואני, בתקופה זו די במראה של הריון או תינוק רך כדי לגרום לי לפרץ דמעות בלתי נשלט. רוב חברותיי היו רגישות מספיק להבין זאת ולנהוג כלפיי בסלחנות.

רק אחת מהן, שמודעת היטב למתרחש בחיי, שלחה את בעלה לומר לא' שהיא "נעלבה מאוד מכך שלא הייתה בקולי השתתפות אמיתית בשמחתה, כשבישרה לי על הריונה השני".

בפיקניק חורפי, תחת זרקור אור שמש נעימה, היא תחקרה אותי תוך כדי לטיפת כרסה המתהווה, מה בדעתי לעשות בנוגע לסוגיית הרחבת המשפחה. אמרתי שאחרי שננצח את המחלה הארורה, בכוונתנו לאמץ לע' אח.

"אבל, למה לאמץ?" היא הרימה גבה מרוטה עד דוק, "קחו פונדקאית". "חשבנו על זה", עניתי, "אבל החלטנו שאימוץ זה מעשה נכון יותר".

"תעשי רק מה שטוב בשבילך", היא ייעצה והפטירה בבוז: "אצלי לילד מאומץ אין מה לחפש". היינו חברות קרובות 11 שנים.

החלטנו לאמץ אח לע'. גליל ובתה(צילום: אלון גליל)

"הפכתי לצל אדם"

אחרי הטיפול הכימותרפי השלישי הייתי כבר צל אדם. שערי הלך והידלדל וקצותיו היו תלויים כמו זנבות עכברים. לראשונה בחיי הסתפרתי קצוץ וביקשתי מהספר שיצבע רק את הבלורית בבלונד אפרוח. אם נגזר עליי להיראות מזעזע – נלך עם זה עד הסוף. בחזית הזו נמאס לי להילחם. אנשים משקרים לי שזה שיקי ומצעיר. א' לא אומר דבר.

אבל מדד הקריאטינין אינו יורד. אחרי שעבר את סף ה-2 הוא עולה בתלילות מבדיקה לבדיקה. לחץ הדם שלי מרקיע שחקים ולעתים תכופות אני נתקפת כאבי ראש שהולמים ברקותיי ברמות שבא לי למות, במהלכם אני מקיאה את נשמתי על ימין ועל שמאל.

בעיצומו של התקף כזה כזה א' מבהיל אותי לחדר המיון ומאשפזים אותי. הרופאים מבצעים בי ניקור כליה וגם ניקור מוח עצם ומשחררים אותי עם ארסנל של תרופות להורדת לחץ דם. מנהל המחלקה הזמין אותי אליו לביקורת לאחר שיתקבלו תוצאות הבדיקות הללו, כדי לשקול טיפול דרסטי נגד המחלה - השתלת מוח עצם עצמית.

בבית שוב סבלתי מנסיקת לחץ הדם והולם פטישים ברקותיי. שיקעתי את עצמי באמבטיית מים חמים מאוד ושם, כשכל גופי עד קצה האף שקוע במים המנחמים, נשאתי תפילה פרטית: "אלוהים, אם תחלץ אותי מהמחלה הזו, אני מבטיחה שאתנדב פעם בשבוע לטובת מטופלי דיאליזה".

חשבתי על סוג ההתנדבות שתתאים לי ומה הייתי רוצה לראות כמטופלת, ועלתה בי הברקה. פרשתי בפניו תוכנית: "אקח עגלה, אמלא אותה בספרים ואסתובב בין המטופלים בזמן הדיאליזה, אשאיל ואמליץ להם על ספרי קריאה וכך אעשה כל החיים, כל עוד אינצל מדיאליזה!" (לא ידעתי אז כמה קשה להתרכז בקריאה בזמן דיאליזה, כשחלק ניכר מנפח הדם נמצא מחוץ לגוף).

כבר למחרת מסתבר שהקב"ה לא אהב את העסקה שהצעתי לו. כשא' ואני הגענו לביקורת אצל מנהל המחלקה, הוא הודיע לנו שמאוחר מדי. התמונה הפתולוגית של דגימת הכליה שלי מראה הרס מוחלט, אי ספיקה סופנית ובלתי הפיכה. שום טיפול כבר לא יוכל להציל את כליותיי.

ביציאה מהמרפאה התבוננתי במילים המודפסות על הדף שנתן בידי ורגליי כשלו: אי ספיקת כליות סופנית. האם יכול להיות שהמילים הללו קשורות בי? כיצד ייתכן שהשמש בחוץ מאירה, שהיום כל כך יפה, שאנשים מהלכים מחייכים וריחות קפה ומאפה נישאים מהקפטריה כשעלינו נפלו השמים ואנו הולכים שחוחים, מתקשים לשאת את כובד הבשורה?

אצטרך לעבור השתלת כליה, אני מבינה. ופתאום מכה בי עוד מחשבה: הקרבתי את פוריותי לשווא.