אל פצ'ינו: "הסרטים של פעם יותר מחוברים לעולם"
ב"לילה אחרון בעיר", אל פצ'ינו שוב מגלם גנגסטר. הוא קובע כי היום הוליווד מתנהלת אחרת מהזמנים של "הסנדק" ו"פני צלקת", והתלהבותו מדמויות פושעים פחתה: "אני משתדל לא לחזור על עצמי". ובכל זאת, הוא מודה, לזה הקהל מצפה. ראיון
גם ממרום 72 שנותיו, גיל עדיין נותר נושא חמקמק עבור השחקן אל פצ'ינו. "כשאתה מסתכל עלי, מה אתה רואה?", הוא שואל. "מישהו אמר לי פעם שיש אנשים שמבוגרים בגילם, יש אנשים שמתנהגים כמו זקנים ויש כאלה שרק מרגישים זקנים - ושאלה שלושה דברים שונים לגמרי. אני - אין לי גיל. יש אנשים שחושבים שאני מתבגר יפה, אבל לפעמים אני רואה את עצמי על המסך וממש לא מרגיש כך, כשאני צופה באדם הזקן הזה שמולי. אבל לפעמים אני לא מרגיש ככה".
מה עוזר לך לא להרגיש ככה?
"הילדים שלי בוודאי עוזרים לי להרגיש צעיר - הנוכחות שלהם, הרעיונות שלהם, האנרגיה שלהם. אני עוד לא למדתי איך להשתמש במחשב - הם כבר ויתרו עלי בעניין הזה, אבל רק לאחרונה ביקשתי מהבת שלי שתשב איתי ותלמד אותי איך מפעילים את האייפד. אז כן, זה - והעבודה. כשאני קם בבוקר, והולך לעבודה אני מרגיש צעיר".
לפצ'ינו שלושה ילדים: ג'ולי, בתו בת ה-23 ממערכת היחסים שלו עם מדריכת השחקנים ג'ן טרנט, ותאומים בני 12 - אוליביה רוז ואנטון ג'יימס, ממערכת היחסים שלו עם השחקנית בברלי דיאנג'לו, שהסתיימה ב-2006 (עם אף אחת מהן לא התחתן).
ראיונות נוספים בערוץ הקולנוע של ynet:
- כריסטופר ווקן: "אני לוקח כל תפקיד שמציעים לי"
- ג'יימס מארש: "במדינה לחוצה יש סרטים מעניינים"
- הבמאי וולטר היל: "סרטי האקשן בסכנת הכחדה"
- יואב לוי: "מוכן לגלם ערבים בהוליווד עד יום מותי"
- אלונה טל: "להצטלם בבגד ים? אני לא דוגמנית"
בגילו המתקדם ועם הניסיון העשיר שלו בתעשייה, פצ'ינו מגיע לראיון נטול גינונים הוליוודיים.
מכל אחד משני כיסי המעיל שלו מבצבץ ספר קריאה, והוא אפילו משאיר את הטלפון הנייד שלו פתוח (דגם מיושן ובלתי מזוהה, יש לציין). "הילדים שלי אצלי בסוף שבוע, וכשהם איתי אני תמיד משאיר אותו פתוח", הוא מתנצל, רגע אחרי שבוקע מהמכשיר הצלצול הראשון מהבן, אותו הוא מתאר כ"סוכן הוליוודי" - ואז מסביר: "הוא מתקשר, ואם אני לא עונה, הוא ממשיך להתקשר שוב ושוב. ממש כמו סוכן".
אני רואה שאתה אוהב לקרוא.
"מאוד. אני קורא כל הזמן. למעשה, עכשיו אני קורא שלושה ספרים במקביל". הוא שולף את הספרים מכיסיו ומתחיל לפרט: "'אותלו' של שייקספיר, אוטוביוגרפיה מאוד מעניינת של אדוארד ג'י רובינסון (שחקן קולנוע יהודי-אמריקני - י.ד.) והיומנים של השחקן ריצ'רד ברטון".
ומה איתך? תרצה לפרסם בעתיד ביוגרפיה משלך?
"אף פעם לא יצא לי להכיר מישהו אמין ומקצועי מספיק שיכול לכתוב את זה עבורי. אני מעביר מדי פעם סמינרים ומדבר עם אנשים, וממש נהנה מזה. באיזשהו מקום זה מאוד חושפני, כי אני מדבר הרבה על עצמי, על מה שעשיתי לאורך הדרך ועל איך שזה משפיע על מי שאני עכשיו. מהבחינה הזו, אני חושב שהסיפורים שאני מספר הם ממש כמו לחלוק עם הקהל את הזיכרונות שלי בספר. מבחינתי זו האוטוביוגרפיה שלי".
שלישייה שכזו
בסרטו החדש "לילה אחרון בעיר", שיצא בסוף השבוע גם לבתי הקולנוע אצלנו, פצ'ינו מגלם גנגסטר שמשתחרר מהכלא אחרי שריצה עונש מאסר של 30 שנה, ופוגש שוב את שותפו הוותיק לפשע, דוק (כריסטופר ווקן). אבל יש גם טוויסט בעלילה: השותף וחברו הטוב נשלח בעצם להרוג אותו, ויחד עם חבר ותיק נוסף (בגילומו של אלן ארקין), הם מבלים לילה אחרון של הוללות בעיר, בידיעה שהכל עומד להסתיים.
דווקא מפני שזה סרט גנגסטרים, פצ'ינו מודה שהיסס לפני שקיבל על עצמו את התפקיד. "יש בסרט הזה משהו שקצת סוטה מהנורמה", הוא מסביר. "הוא קצת עוסק בחברות, ויש שם גם הומור. זאת דמות שאף פעם לא שיחקתי - אדם שערך החברות שלו מאוד גבוה. מבחינתי זו היתה דמות מאוד אקזוטית ולא קונבנציונלית. אבל כן, חשבתי פעמיים לפני שנכנסתי לזה - כי עשיתי כבר כמה וכמה תפקידים בז'אנר. אבל כשאתה משווה את 'דוני בראסקו', 'הסנדק' ו'פני צלקת', אני מאמין ומקווה שאתה רואה דמויות שונות לחלוטין - אני משתדל שלא לחזור על עצמי".
אל פצ'ינו ב"פני צלקת"
בכל זאת, יש בסרט מוטיבים שמזכירים סרטים אחרים שלך. למשל הקטע שבו אתה רוקד טנגו - שממש מזכיר את "ניחוח אשה".
"הרבה פעמים אני לומד דברים מפני שהדמות שאני משחק בסרט צריכה לדעת אותם, אבל אחרי שאני מסיים לעבוד על הסרט - אני שוכח אותם לחלוטין. למשל, בהפקה של 'לילה אחרון בעיר' שאלו אותי אם יש לי אקדח. אמרתי שבמציאות לא, אף פעם לא היה לי ואין לי שום עניין בזה - אז בכל סרט שאני עושה צריך להזכיר לי מחדש איך להשתמש בו.
סצנת ריקוד הטנגו מתוך "ניחוח אשה"
"אולי זה מפני שאני מזדקן, אבל כשאני מסיים לעבוד על דמות בסרט הכל נמחק מבחינתי. אז כן, כך היה גם המקרה בסצנה של הטנגו - נדרשו ממני שעות של חזרות עד שלמדתי לעשות את זה. אגב, זה קורה לי גם עם שפות. אם יש לי משפטים בשפות אחרות בסרטים, אני שוכח גם אותם".
אתה מרגיש שיש ציפיות מיוחדות ממך בסרטים מהז'אנר הזה?
"במובן מסוים כן, וזה נובע ממה שעשיתי לפני כן, ובהצלחה רבה. הייתי בסרטים כאלה, והם נחשבים טובים. אז בהחלט, אני מבין את זה, ולפעמים אפילו מונע מזה. אני יודע שבאיזשהו מקום הקהל קצת מצפה ממני לקחת על עצמי תפקידים כאלה, ומשהו בי רוצה לפעמים לתת לקהל הזה את מה שהוא מבקש. אבל בסופו של דבר, אני מגיע להכרעה רק על בסיס התסריט. אני חייב להרגיש שהתסריט מצליח לעניין ולרגש אותי, אחרת אני לא עושה את זה. אם זה שם בין הדפים, זה המדריך היחיד שלי לעבודה".
לאור העבר העשיר והמוצלח שלך בקולנוע, איך אתה רואה את התעשייה של היום לעומת פעם?
"זה ביזנס שונה עכשיו, ומובן שאני מרגיש בר מזל שהגעתי בתקופה שבה במאים גדולים היו עושים סרטים מסוג מסויים. זה לא שלא עושים סרטים כאלה היום, אבל זה לא זוכה לקידום מסיבי כל כך. איכשהו, פעם הסרטים היו יותר
מחוברים לעולם שלנו - היתה להם אמירה חברתית משמעותית, ובה בעת הם גם היו מבדרים - הרי זו היתה הפואנטה של כל סרט. אבל הטלוויזיה, הכבלים והחדשות שינו את הסרטים, וזה די מובן".
תרצה גם לביים יותר בעצמך בהמשך?
"יש אנשים שיש להם הכישרון והרעב לזה, אבל לא לי. התיאבון שלי הוא לתפקידי משחק, לא בימוי ועשיית סרטים. היה לי את זה קצת ב'מחפשים את ריצ'רד' הדוקומנטרי, אבל זה היה מאוד ממוקד. אני מתכנן סרט על הצייר והפסל מודיליאני, שמבוסס על מחזה שכתב דניס מקינטייר, אבל אני לא אביים את זה. אני חושב שמישהו אחר צריך לעשות את זה. אני? אני פשוט שחקן".
