"הנער האבוד": הספר, ממש לא

אחד הקשיים עבור כותב בספרי התבגרות או חניכה, זה לחוות שוב את העולם בתור נער או ילד. זה מקום שהמון סופרים נופלים בו, במודע או שלא במודע, לא משנה כמה הם מנסים לכוון את המשושים הפנימיים שלהם. יש משהו בעוצמה החושית בה חווים את העולם בגילאים האלה שהולך לאיבוד, ולא עובר דרך זיכרונות. אנחנו אולי יכולים להיזכר בפעולות, בשברים גדולים, במסקנות, אבל לשחזר את הרקע החושי-רגשי הזה כמעט בלתי אפשרי. יש הטוענים שאפשר לשחזרו באמצעות אי אילו חומרים שאמאניים-הילוציגנניים, אבל זה כבר סיפור אחר.

"הנער האבוד". רגיל ובלתי רגיל

להריח את דרום ארצות הברית

גרובר מריח את דרום ארצות הברית בצורה בה אף אחד לא הריח אותה. דומה כי רק מחוש הריח שלו נפרשים מרחבים בלתי נתפסים, מעין יקום פואטי רגשי שלם שנפרש דרך מכונת הכתיבה של וולף. "ריח שאין לדבר בו כי אין מילים עבורו, ריח שאי אפשר לתארו כי אין לשון עבורו, ריח שלעולם לא ייקרא בשם כי אין עבורו שם". אבל כמובן, אלו לא רק הריחות, זה גם מראה העיניים: האופן בו הוא מתאר עוגת פאדג', האופן בו הוא מתעכב על פניה המכורכמות של גברת קרוקר בחנות הממתקים (דמות משנית ביותר שאיכשהו מצליחה להותיר חותם ונוכחות חזקה באמצעות התיאור המופלא של וולף), האופן בו הוא חווה את המבנים המקיפים אותו - כל אלו ועוד מדגימים בכנות, כישרון נדיר ומפעים של סופר. וולף מכונן את היכולת שלו באמצעות פואטיקה ייחודית, יש אצלו לא פעם מעין תכונה סמי-רפטטיבית לחזור על אי אילו צירופים.

כמו למשל כשהוא כותב: "המדרגות, המסדרון, דלתות ההזזה, חלון הוויטראז' ליד המדרגות. וכל זה לא השתנה, מלבד ההיעדר, ההיעדר של אחר הצהריים, האור המשתבר של ההיעדר בשעות הצהריים". החזרתיות הזו מוסיפה לטקסט הכתוב עוד קסם פואטי. בהתחלה היא יוצרת תחושה תמוהה, משום שאנו חיים במעין עידן ספרותי שמקדש את הנחיצות. אם מילה המסמלת משמעות מסוימת כבר הופיעה, הרי ודאי שאין צורך לחזור עליה.

לפעמים אנו רואים בחזרתיות אף סוג של עילגות. אבל כאן היא משמשת את הפואטיקה הוולפית החושית בצורה מיטבית, כי אולי בעצם אי אפשר לתאר את החוויה החושית של הילדות והנעורים במילים של מבוגרים: מילים מלוטשות מדי, מהוקצעות, צולפניות. כי המילים הם אלו שמכתיבות הכל - הן שמגדירות את העולם ולא ההיפך. הרי אנו מכירים סופרים שבאים לכתוב על עולמות של נעורים וילדות, ובלי ועם קשר לפואטיקה, לא מצליחים להיפטר מנקודת המבט האירונית של המבוגר. מצד שני, הרי אי אפשר לייצר "סגנון כתיבה של בן שתים-עשרה", אין כזה דבר, זה מן פרדוקס שהוא כמעט בלתי פתיר, אבל וולף הצליח לפתור אותו בדרך ייחודית.

חלק מהפואטיקה הזו ניכרת בשימוש הסגנוני המיוחד שהוא עושה במקפים:

טכניקה פיסוקית שמוסיפה עוד נופך ועוצמה לנקודת המבע. הסגנון הזה ניכר גם בחלק הרביעי הסוגר את הנובלה, בו האח של גרובר מגיע לסנט-לואיס שנים רבות אחרי שעברו משם, לאותו חדר בו התרחשה הטרגדיה (ולמרות שאנו כבר מחוספסים, ובלי לתת יותר מדי ספוילרים, הטרגדיה שבנובלה, בלי לקלקל, נוחתת רגשית כמו גרזן על הראש). האח מנהל דיאלוג מפעים ומדויק עם מי שמתגוררת במקום. הסגיר הזה מעניק לנובלה המחולקת תחושת על-פילוסופית קודרתץ הרי למה לחזור אחרי כל כך הרבה שנים לבית ארעי ומצולק? מה אחיו של גרובר קיווה בכלל למצוא?

באחרית הדבר מציע המתרגם עודד וולקשטיין נקודת הסתכלות מרתקת על אותה סוגיה, ומתמקד בתחושת העקירה שלא מרפה מציר הזמן, ובשאלה האם באמת אפשר למצוא שוב רגעים שאבדו? כמוב שמדובר בסוגיות כמעט רטוריות, הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה קיומית, אבל יש בשאלה התוכנית הזו משהו מאוד אירוני, כי בפואטיקה של וולף הזמן, במובן מסוים, כן נלכד. הוא כן הצליח לשחזר משהו אבוד (פואטית) בצורה קרובה מאוד למה שהיה הדבר האמיתי. הוא הוציא אצבע משולשת טרגית לליניאריות של העולם. בחיים כמובן זה לא קורה. בכתיבה, מתברר, לפעמים כן.

"הנער האבוד", מאת תומס וולף. מאנגלית: עודד וולקשטיין. הוצאת זיקית, 124 עמ'.