בין הדפדוף לזפזופ: כשהקומיקס עובר לטלוויזיה
"המתים המהלכים" לא לבד: הוצאות הקומיקס נעזרות לא פעם במסך הקטן במטרה למקסם רווחים מהנכסים התרבותיים שלהן. מתי זה מצליח, מי לא שרד את המעבר ומה נוסחת הקסם?
סופרמן, באטמן, ספיידרמן ואנשי אקס-מן - כולם גיבורי קומיקס המוכרים לכולנו. גדלנו עליהם ועל מעלליהם, עקבנו אחרי המתרחש בחייהם באדיקות ובציפייה, ונשארנו במתח מתמיד עד לפרק הבא בסדרות הטלוויזיה.
"רגע, מה פתאום טלוויזיה עכשיו?", תשאלו עכשיו, "חשבנו שמדובר בטור על קומיקס". אבל האמת המרה היא שהקומיקס, יותר מכל מדיום אחר, נשען על אפיקים אחרים על מנת להתקיים.
סדרת הטלוויזיה "האקסמן". כיכבה על המסך בניינטיז
תעשיית הקומיקס ספגה מכה קשה בשנות ה-50 בדמות "קוד הקומיקס" (מערכת צנזורה שנוסדה במטרה להגן על נפשותיהם רכות של הקוראים הצעירים מפני התכנים האלימים והבוטים לפרקים).
פגיעה זו הלכה יד ביד עם תכונות שקשורות להווייתו של המדיום - הקומיקס מורכב משילוב של ציור ומילה, וככזה הוא נאלץ להתמודד לא פעם עם הסטיגמה שהוא מיועד רק לילדים. הנחה זו, יחד עם הקלות שבה ניתן לתרגם קומיקס לטלוויזיה, שזמינה בכל בית, הפכו את המעבר מהדף המצויר למסך הקטן לבלתי נמנע.
הוצאות הקומיקס הגדולות בארצות הברית הבינו שהדרך היחידה לגזור קופון מהנכסים הרוחניים שלהן ולהכניסם לכל בית אב היא במעבר מהקומיקס, שלרוב נרכש בחנויות מיוחדות המוקדשות לנושא, למדיומים נוחים יותר שכבר שוכנים בתוך הבית.
כבר ב-1940 הופק תסכית הרדיו הראשון בכיכובו של סופרמן - שנתיים בלבד לאחר הופעת הבכורה של הגיבור בגלימה האדומה על דפי הקומיקס. התסכית של עלילות סופרמן שודר עד 1951. בנוסף, ב-1948 הפך לראשונה איש הברזל לגיבור בשר ודם בסדרת פרקים ששודרו בהקרנות הצהריים בבתי הקולנוע, ומשם דרכו של הקומיקס לטלוויזיה היתה קצרה מאוד.
"הברק". כישלון בסלון
עד היום זכו אינספור כותרי קומיקס לעיבודים טלוויזיוניים - חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות - כאשר הצלחתם השפיעה באופן ישיר על הצלחת הקומיקס ממנו נולדו. זאת לפחות כל עוד הצופים ידעו שהמקור של הסדרה היא בכלל חוברת קומיקס, מה שלעתים תכופות לא היה בדיוק המצב.
הידעתם שסברינה המכשפה הצעירה היא גיבורת קומיקס במקור? או ש"צבי הנינג'ה", שהיוו הצלחה אדירה על מסכי הקולנוע והטלוויזיה, נולדו בכלל בין הדפים? ולא תאמינו, אפילו "דני שובבני" התחיל כקומיקס שבועי בעיתונים.
דוגמה למקרה שבו סדרת טלוויזיה גילתה לעולם את הקומיקס המקורי שלא היה פופולרי לפניה, היא סדרת "המתים המהלכים" - שהחלה את דרכה כקומיקס שוליים שזכה להערכה גדולה מצד המבקרים, אבל למכירות פושרות. כיום היא אחת מסדרות הקומיקס המובילות, שהחוברת ה-100 שלה, שיצאה ב-2012, היתה חוברת הקומיקס הנמכרת ביותר באותה השנה.
דוגמה נוספת הוא סדרת הקומיקס אקס-מן, וסדרת האנימציה שנולדה בעקבותיו ושודרה בשנות ה-90 - זו הפכה את הכותר מחביב ונחמד ללהיט היסטרי, שבמשך תקופה היה הנכס הרווחי ביותר של הוצאת מארוול.
כישלונות בין המשבצות
אבל מול ההצלחות היו גם נפילות גדולות. ב-1990 זכה "הברק", גיבור קומיקס עם הצלחה בינונית, לסדרה בכיכובו. הסדרה זכתה לעונה אחת בלבד (ששודרה גם אצלנו, בערוץ 1) והיתה נאמנה מאוד לרוח הקומיקס המקורי. זה לא עזר לה, והיא הפכה לפלופ מביך - כישלון מהיר שלא רק שלא הועיל למקור, אלא אולי אף פגע בו.
לעומת זאת, סדרת הטלוויזיה "לואיס וקלארק" מ-1992, ששמה את הדגש לא רק על מעשי גבורה, אלא גם על הפן הרומנטי במיתולוגיה של סופרמן, זכתה להצלחה רבה והמשיכה לארבע עונות. ואם בסופרמן עסקינן, אז "סמולוויל" - הסדרה שעקבה אחרי תחילת דרכו של הבן האחרון של קריפטון, כתיכוניסט המגלה לראשונה את יכולותיו, והסתיימה בהפיכתו לגיבור המוכר - זכתה לעשר עונות ולרייטינג גבוה. אך לא סופרמן הרומנטי ולא סופרמן הנער הצליחו להביא את הצופים לחנויות הקומיקס.
"המתים המהלכים". זומבים שבאים טוב
אז מה סוד ההצלחה של אקס-מן, "המתים המהלכים" ודומיהם על המסך הקטן? ומה הסיבה שהם גרמו לצופים לנהור לחנויות בחיפוש אחרי החוברות המצוירות? הסוד הוא כנראה בהתאמה בין העיבוד לפורמט הטלוויזיוני (מצויר או לייב-אקשן) למקור הכתוב.
יוצרי סדרת הטלוויזיה של אקס-מן היו נאמנים באופן מדויק למדי לקומיקס: פרקים רבים בסדרה היו עיבוד ישיר לסיפורים שהופיעו בחוברות שנים אחדות קודם לכן, ובחירה תסריטאית זו השתלבה היטב עם העובדה שהסדרה תורגמה לאנימציה הדומה מאוד לגרפיקה של הקומיקס.
"הברק", לעומת זאת, עובדה לסדרת "לייב-אקשן" דלת תקציב, מה שהפך את העלילות שעבדו מצוין בקומיקס למגוחכות ביותר בגרסתן על המרקע. המהלך הנדרש של השהיית חוסר האמונה (suspension of disbelief) וההתמסרות לאשליה, לא התבצע בעיבוד החדש. אין מה לעשות, "הברק" בחליפתו האדומה, לא ביצע בצורה משכנעת את המעבר מאיור לאדם מצולם, ולא יכול היה להתחרות בוולברין המונפש.
המתים המוצלחים
הסדרות שעסקו בסופרמן, לעומת זאת, זכו לתקציבים מנופחים יותר - מה שהפך אותן למעט יותר אמינות. אך חוזקן האמיתי היה בחופש היצירתי שלקחו לעצמם הכותבים: העברת הדגש העלילתי מסיפורי גיבורי-על מסורתיים, לדרמות (ואפילו מלודרמות) אנושיות."לואיס וקלארק" היתה דרמה רומנטית דביקה, שבמקרה אחד מגיבוריה יכול לעוף. "סמולוויל" נגעה גם במעשי גבורה, אבל עסקה בעיקר בנושאים כמו אחריות, התבגרות ומערכות היחסים של קלארק עם הסובבים אותו. מאחר ששתי הסדרות עסקו בנושאים שונים מאלו שבקומיקס המקורי, הצלחתן לא תורגמה למכירת החוברות המצוירות.
"המתים המהלכים" היא חריגה בנוף, מאחר שהיא סדרה שמבוססת על קומיקס, או לפחות כך היא מצהירה על עצמה - אך אינה נתפסת ככזו. הקומיקס עצמו הוא סדרת אימה שנעדרים ממנה הרכיבים הטיפוסיים של קומיקס קלאסי: בתור התחלה, אין בה גיבורי-על ודמויות בעלות יכולות מיוחדות.
המעבר של הסדרה מהדף לטלוויזיה ומציורים לשחקנים בשר ודם נשאר נאמן לסיפור. אמנם מדובר בסיפורי זומבים, אבל הטון של הסדרה ואמצעי המבע שלה - האופן שבו היא מצולמת, הלוקיישנים והמשחק - הם לגמרי ריאליסטיים. כשמוסיפים למשוואה את התקציב הגדול של ההפקה ואת הזינוק בטכנולוגיה מאז שנות ה-90 - מדובר בניצחון טלוויזיוני על הקומיקס.
יוצרי "המתים המהלכים" היו יכולים לנוח על זרי הדפנה ולשמוח בהצלחתם, אך בניסיון להעלות את אחוז הרווחים שלהם מסדרת הטלוויזיה, פתחו במסע שיווק אגרסיבי של הקומיקס המקורי - שהתאים לשיווק כמוצר נלווה, ולא נשאר מאחור.
לסדרה מבוססת קומיקס כמו "צבי הנינג'ה" היה פוטנציאל שיווקי אדיר מבחינת תרגומה למוצרי צריכה, החל מצעצועים, דרך משחקי מחשב ועד למחברות יומנים ולביגוד - אבל הקומיקס נזנח כמעט לחלוטין. אצל "המתים המהלכים" הזומבי לא קם על יוצרו, כי עדיף היה לשווק את הקומיקס והסיפור שלו, מאשר לשווק חולצה או קלמר עם דמויות השחקנים. לקהל היעד של הסדרה, שהוא מבוגר באופן יחסי, קל יותר לקבל דמות מצוירת כמוצר, מאשר שחקן שעשוי להסתפר, להזדקן ולגלם דמות אחרת.
אם כך, מה המתכון ליצירת סדרת קומיקס שתראה כמו שאנחנו מצפים, תזכה להצלחה, תעודד מכירות ולא תהיה מצוירת באופן מאולץ? יכול היות שחברת וורנר הצליחה לפצח את הסוד. הסדרה החדשה שלהם "Arrow", שעונתה הראשונה עומדת להסתיים בקרוב, זוכה גם להצלחה וגם מעודדת מכירות.
גיבור הסדרה הוא מיליונר נאה במיוחד שמבלה חמש שנים על אי בודד, שם הוא נאלץ ללמוד להפוך לאשף בחץ וקשת על מנת לשרוד. כאשר הוא חוזר לציביליזציה, הוא יוצא למלחמה אישית בפשע ובשחיתות שהשתלטו על עירו -
כמו באטמן, רק עם חצים, ולפרקים גם בלי חולצה. הטון של הסדרה הוא ריאליסטי, והגיבור שלה לא ניחן ביכולות מיוחדות - מה שמאפשר לשמור על אמינות מבלי למתוח את התקציב.
ויתכן שנוסחת הקסם היא דווקא מה שעושה בימים אלה חברת מארוול: יוצרת סדרת טלוויזיה המתבססת על סרט שובר קופות, ומצמידה לה שם של במאי מפורסם ואהוב כמו ג'וס ווידון ("באפי", "הנוקמים"). הסדרה "S.H.I.E.L.D" המצטלמת בימים אלו, היא המשך טלוויזיוני ישיר להצלחת "הנוקמים", ומעוררת סקרנות רבה עוד לפני ששודר ממנה פרק אחד.
